נשים הריון ולידה גברים ילדים ונוער גיל הזהב שיניים רפואה-כללי
ספורט וכושר רפואה ומשפט דיאטה ותזונה מין וזוגיות רפואה משלימה

הפרעות זיכרון -

סמפטום ולא מחלה!

ראיון עם ד"ר תרז טרבס

ראיין: שמואל לביא


על פי אחת הדעות, לא במיוחד אופטימית, אם תתחיל לאבד את הזיכרון שלך, ולו במנות קטנות, או אז תיווכח לדעת שהזיכרון הוא עצם החיים. חיים ללא זיכרון אינם חיים כלל. הזיכרון הוא החומר המלכד שלנו, הדעת שלנו, הרגש שלנו. בלעדיו אנחנו כלום. מהי מידת האמת בהנחה נחרצת זו?

הזיכרון הוא בלי ספק אחד הנכסים היותר חשובים של האדם, המלווה אותו מימי ינקותו ועד שהוא נפרד מן העולם הזה. עם זאת, הזיכרון איננו נכס בלבדי של האדם. גם לחיות יש מידה כזו או אחרת של זיכרון, שאם לא כן לא יכלו להתקיים לאורך ימים. תינוק למשל, ללא זיכרון בסיסי, לא יודע איך לקחת לידיו אפילו את הבקבוק. חיה שאינה לומדת מהר מאוד כיצד לחפש את מזונה, לא תוכל לחיות. כדבר הזה יקרה לה אם לא תלמד כיצד להישמר מפני אויביה. ברמה הראשונה מלמדים את הילדים להיזהר, שזה חלק מלדעת איך להתמודד בסביבה הטבעית שלנו. זו הרמה הבסיסית.

הרמה השנייה היא האמוציונלית. היום מתעניינים יותר ויותר בזיכרון האמוציונלי, אפילו בשכל האמוציונלי. יש באחרונה גם פירסומים על אינטליגנציה רגשית מול איי.קיו, שכן רבים סבורים כי אינטליגנציה רגשית לא פחות חשובה מאיי.קיו. מכל מקום, אינטליגנציה רגשית אוצרת בחובה גם מידה של רציונליות. הזיכרון האמוציונלי הוא שמאפשר לתינוק להכיר את אמו, מעבר לפנים מי היא האמא, זו המעניקה לו רוך ואהבה וכמובן מגנה עליו. אנו זוכרים דברים נעימים, כמו גם לא נעימים, והזכירה של דברים היא שמהווה אחר כך את בסיס ההתנהגות בחיים. מאליו מובן שהמטרה היא לנצור יותר את הדברים הנעימים ופחות את אלה הלא נעימים. כל זה ברמה הבסיסית ביותר.

אחר כך, ראוי להזכיר כי הבסיס לאינטליגנציה הוא הזיכרון. האינטליגנציה היא הכלי שמאפשר להכיר. בלטינית להכיר זה "קוגנרה", ומכאן כל המושגים הקוגניטיביים למיניהם. "קוגניטיב" פירושו להכיר, להכיר את הסביבה, דבר הקודם לידע.

הזיכרון הוא למעשה כלי לתיפקודים קוגניטיביים, ללמוד, להתפתח ולהגיע להישגים. אשר למישור הפילוסופי, נעלה מכל ספק שהזיכרון הוא מעין "סם חיים" חשוב ביותר, ומכיוון שכך שומה עלינו לשמור עליו ככל שרק אפשר. כך, למשל, שמירה על בריאות בסיסית, אורח חיים נכון, פעילות גופנית, לחץ דם תקין וכל כיוצאים באלה, שהם בתחום יכולתנו, כמוה כערובה לתרומה העצמית לשמירת הזיכרון. סוד גלוי הוא שחלק מהמחלות גורמות, בין השאר, גם להפרעות זיכרון.

האם אפשר לשמר זיכרון, או שאיבוד זיכרון אינה אלא גזירת שמים, ממש כמו זיקנה?

ישנה אפשרות לשמר את הזיכרון, ואפילו להגדיל את היקף הזיכרון השמור במוחנו, אבל לא עד אין סוף. יש גבול לקיבולת, ולכן חשיבות רבה נודעת לבחירה באשר למה שכדאי לשמר, כלומר להשכיל להבחין בין עיקר לתפל. מלמדים אותנו עוד בגיל הצעיר שיש דברים שלא כדאי להתייחס אליהם וממילא לא חשוב לזכור אותם, אם זה ברמה הפשוטה או ברמה של תהליך הגיוני שמצריך כלים מסוימים. כך למשל, ברמה הפשוטה, חשוב לי לזכור את שמך ושקבעתי איתך פגישה, אך לא חשוב לזכור כי בבואך לכאן לבשת חולצה כחולה, שהרי זה לא פרט חשוב. כל עוד איני נדרשת לו, אין לו בעיני כל חשיבות. כמו ניירות בבית - אם הנייר חשוב ומצדיק את המקום שהוא תופס בבית, כי אז יישאר. אם איננו חשוב הוא נזרק לסל. הוא הדין בזיכרון. אנו מאחסנים את שחשוב לזכור ושוכחים את שאנו סבורים כי לא יביא לנו תועלת. זה ברמה הבסיסית.

גם ברמה של היגיון, למשל כשלומדים במתמטיקה A+B וכך הלאה, לומדים להיזכר תחילה ב-A וב-B ולא להשתמש בעת ובעונה אחת ב-C, בטרם הגיע תורו.

ברמה החברתית, אין צורך להזכיר שכדאי לפעמים לשכוח, כי אם לא שוכחים גם לא סולחים. אומות לא היו מגיעות להסכמי שלום אם לא היו מסוגלות לשכוח את העבר. אין זה אומר שהעבר נמחק ולא קיים, אבל מידת הטולרנציה מדריכה אותנו להעביר מעין פס, כמעין מחיקה. כך למשל, אם העלבת אותי, אני יכולה לזכור את עצם העובדה שהעלבת אותי אך למחוק במידה כזו או אחרת את האלמנט הרגשי, ובאופן זה להתגבר על האירוע הלא נעים. אם לא היו מוכנים להתגבר על מריבות, סביר להניח כי מספר הגירושין היה עולה ועולה, וכך הלאה והלאה. הנה כי כן, מאוד חשוב לזכור, אך במידה מסוימת חשוב גם לשכוח, והחשוב ביותר - להיות בעל יכולת להבחין בין מה שכדאי לזכור לבין מה שרצוי לשכוח.

מהי הקורלציה בין זיקנה לבין זיכרון ההולך ונחלש?

הזיקנה משולה למכונה ה"מתעייפת" עם הזמן שחולף. היא מתוכננת לפעול כהלכה כך וכך זמן, וככל שמתקרב המועד הסופי כך מתבלים חלקים ממנה. במטען הגנטי שלנו, כמו במחשב, מתוכנן זמן החיים של התא. לעיתים חל שיבוש בתוכנה הקטנה הזו והוא שגורם לסיבוך. בעת האחרונה מתבצעות הרבה עבודות - וגם אצלנו עוסק בכך פרופ' מלמד - שמגמתן לבחון מהו המוות המתוכנן של תא, כפי שקורה בתהליכים ניווניים, כמו למשל במחלת אלצהיימר ופרקינסון. אבל, יש גם תכנון טבעי שלפי התנ"ך הוא 120 שנה. בינתיים, נראה שאנו מתוכננים לחיות 80 שנה לערך, תוחלת החיים המקובלת, מכל מקום, לעת עתה. בתהליך הביולוגי אנו עוברים שלב של ניוון תאים. קודם לכן אנו מנצלים את שיא הפוטנציאל של התאים ואחר כך אנו מאבדים לאט לאט את מה שבנינו. לכן, אם בנינו הרבה במהלך החיים, נשכח קצת פחות. אבל בכל מקרה נשכח, הואיל וזה תהליך טבעי. כמו כל דבר בביולוגיה, אין נקודת חיתוך, לא לכיוון של יותר מדי ולא של פחות מדי. זו עקומה, בסך הכל פעמונית, והרוב שוכחים. יש אמנם מעטים שאינם שוכחים, שיש להם זיכרון פנומנלי, אך בסופו של דבר גם הם לא זוכרים את הכל כל הזמן. זה תהליך ביולוגי שאינו פוסח על אף אחד. עם זאת, ראוי לציין כי המדענים מנסים כל הזמן למצוא את המצבים, את הגורמים, את האמצעים או את הטריקים שיאפשרו לדחות את הרגע שבו מרגישים בצימצום הזיכרון. לפי שעה אין עוד תוצאות, בוודאי לא מהפכניות.

מהו הקשר בין הפרעות פיסיולוגיות לבין קהות הזיכרון?

המוח הוא איבר מאוד אציל. הוא מאוד בררני באשר למזונו - חמצן, מלח, סוכר ומים. אם אחד מהאלמנטים הללו לא מאוזן, או אז הוא משמיע אזעקה. מעין קריאה האומרת שבתנאים אלה איני יכול לתפקד כראוי. ממש כמו אומן, הדורש פטיש מיוחד כדי שיוכל לרקוע תכשיט ולהגיע לתוצאות נאות. אחד התפקידים היותר רגישים הם התהליכים הקוגניטיביים. במקרה של הפרעה, אם היא חריפה, הביטוי המיידי הוא בילבולים. במקרה שההפרעה מתפתחת באופן איטי ומפעם לפעם מתווסף לה עוד אלמנט, אז מגיעים לתיפקוד פחות טוב, ליעילות פוחתת בתיפקוד, שתוצאתה היא ירידה קוגניטיבית. לכן כשמישהו מתלונן על מצב פתאומי של הפרעה בזיכרון ומצב בילבולי, הדבר הראשון שאנו בודקים הם הדברים הבסיסיים, כגון לחץ דם, דופק, רמת הסוכר בדם וכל כיוצאים באלה, כדי להיווכח אם איזו הפרעה מעין זו פוגעת בתיפקודו התקין של המוח. יש מחלות שמקורן חיצוני וגם הן תוקפות את המוח, כמו למשל חיידקים או וירוסים, ואז מופיע מה שנקרא דלקת קרום המוח או דלקת מוח, וכמובן שגם במקרים כאלה נוצרת הפרעה חריפה, המחייבת טיפול. אפשר לסכם ולומר כי יש גם יש קורלציה בין הפרעות פיסיולוגיות לבין אופן תיפקודו של המוח, וממילא במקרים כאלה ישנה השלכה על הזיכרון, ברוב המקרים זמנית, אם מאתרים את מקורה ומציעים את הפתרון הנכון.

אולי ראוי להזכיר שבין הדברים החשובים מהם ניזון המוח, בנוסף לחמצן, מלח סוכר ומים, השינה היא בהחלט חיונית לתקינות תיפקודו. לא בכדי, אחד העינויים הקשים הוא למנוע שינה מהנחקר. אם מאן דהו לא ישן מספיק, שלא לומר אם הוא לא ישן בכלל, הוא לא מסוגל לחשוב. במצבים כאלה יש לו פחות כושר עמידה והגנה. ידוע כי כשמרדימים חולה לפני ניתוח, הוא לא זוכר את הניתוח, וגם את הרגעים שלפני הניתוח הוא זוכר במעורפל. בדרך כלל זוכרים עד שבא המרדים עם המזרק. השינה אם כן היא מאפיין חשוב והיא משפיעה במישרין על הזיכרון.

על פי דעה רווחת, השכלה רחבה מהווה מחסום לסוגי מחלות כמו אלצהיימר למשל. כדבר הזה אפשר לומר על שימור הזיכרון?

יש ממש בהנחה זו. ככל הנראה כשאנו עושים שימוש נרחב בזיכרון, אנו מעודדים מספר תהליכים כימיים. כלומר, על ידי עצם השימוש אנו מזרזים את החומר הכימי העובר מתא לתא, את הנוירו-טרנסמיטר. כמו כן מתהווה גיוס של חומרים אחרים, כמו זה הגורם לגדילה, המאפשרים ריבוי של הסינאפסות. נראה שהשימוש בעצמו הוא שמזרז את הפרשת החומר. לכן, כשאנו לומדים, לא רק באופן פורמלי, אלא גם באורח לא פורמלי, כמו באמצעות משחק, לימוד הדורש פעילות קוגניטיבית, משול הדבר לגידול של עץ עם מספר ענפים רב יותר מהמקובל בעץ רגיל. הנמשל הוא שעם הגיל נתחיל לאבד ענפים, אבל, יעבור יותר זמן עד שנרגיש בנשירה. במובן זה אפשר לסכם ולומר שהשכלה איננה מחסום. היא פשוט דוחה את תחילת הופעתו של התהליך.

הנה עוד הוכחה שכדאי ללמוד ולא רק לצרכים פורמליים, נניח לצורך השגת תואר אקדמי.

כדאי מאוד להפעיל את המוח. לא מכבר פורסמה עבודת מחקר שנעשתה ביפאן, שבדקה לא רק את מקצועו של האדם בקורלציה להפעלת המוח, אלא ביחס לכל פעילויותיו. המחקר העלה שמפעילים את המוח גם כשעוסקים בתחביב. ובכלל, כל פעילויות האדם הופכות לגורם הגנה מפני הפרעות זיכרון. במקום ראשון צעדו אלה שמשחקים שחמט וברידג', שני משחקים הנחשבים למשחקי שכל. אחר כך באו משחקים אחרים - משחקי טניס ואפילו צפייה בטלוויזיה ועבודה בגינה נכללו בקטגוריה זו.

ומה קורה לזיכרון במצבי לחץ?

ידועה התופעה שסטודנטים שלמדו ושיננו לקראת בחינה טענו שלקו ב"בלוק". יש מה שנקרא "קטסטרופיק ריאקשן" - תגובה אסונית. בכלל, יודעים כי במצבי סטרס זוכרים פחות טוב, ובמצב ההפוך, כאשר הסביבה יותר נוחה, זוכרים היטב. למעשה, אפשר לומר שמדובר בתופעה ידועה, כמעט יום יומית. סטודנט שיש לו נטייה לפחד בזמן בחינות יקבל ציונים פחות טובים במבחנים, וציוניו במהלך השנה יהיו יותר גבוהים.

יש מי שזוכרים מה שקרה לפני עשרות שנים, אך אינם מצליחים להיזכר היכן הניחו את מפתחות המכונית - מדוע?

במובן הזיכרון הארוך לעומת זיכרון קצר, ורק במובן זה, המוח של האדם דומה למחשב. במחשב יש זיכרון אקטיבי, שהוא נעלם עם כיבויו. אם אנו רוצים לשמור משהו, אנו מאחסנים אותו בדיסק הקשיח, כלומר, מהזיכרון הפעיל אנו מעבירים אותו לזיכרון לא פעיל, שמשם אפשר יהיה לשלוף אותו ולעשות בו שימוש רק בעת הצורך. אם יש מידע שאנו צריכים אותו באורח קבוע, או שחשוב לנו לזוכרו, השיטה הטובה והיעילה ביותר היא לשננו, ממש כפי שעשינו בבית הספר כאשר נדרשנו ללמוד בעל פה שיר או תאריכים שונים בהיסטוריה. הדברים שאנו מאחסנים בזיכרון ארוך הטווח הם אלה שאנו משתמשים בהם באופן תדיר, כמו שמנו. את שמנו אנו לומדים לזכור עוד בשחר ילדותנו ואין שוכחים אותו עד סוף הימים. מדוע אין אנו זוכרים היכן הנחנו את המפתחות של המכונית? מכיוון שלא קיטלגנו דבר זה במסגרת החשוב לזכור. אם נחליט שזה דבר חשוב, כל אחד ימצא את הדרך שלו לזכור. אחת הדרכים להפיכת עניין זה מלא חשוב לכן חשוב היא לקבוע למפתחות מקום קבוע.

כלומר עוד סיבה להיות מסודר.

נכון. סדר זה דבר חשוב. כך כל אחד מאיתנו יזכור תמיד היכן למצוא את הגרביים שלו, שהרי הם אינם מחליפים את מקומם. לעומת זאת, ניכנס ללחץ כאשר מישהו שינה לפתע את מקום הגרביים בארון, בלי ליידע אותנו על כך. הדבר גורם למידה מסוימת של עצבנות, והוא מחייב למידת המקום החדש שבו מצויים הגרביים. כעבור יום יומיים נלמד לזכור את המגירה שבה אפשר למצוא את הגרביים, והכל יבוא על מקומו בשלום. לכל אחד מאיתנו פטנט הזכירה שלו, שבעיקרו הוא לשים כל דבר וחפץ במקום קבוע.

אפשר אם כן לתרגל זיכרון?

בהחלט. על זה מבוסס מה שנקרא טיפול קוגניטיבי. אפשר לתרגל זיכרון בתנאי שהכלי הבסיסי מתפקד כראוי ועודנו במצב תקין. אם מאן דהו מאבד את הזיכרון מפני שהוא הולך ומזדקן אפשר להאיט את התהליך. במקרה כזה משתדלים להמריץ את הבנייה לעומת הירידה הטבעית.

באיזה אופן?

זה בדיוק מה שאנו עושים כאן במירפאה להפרעות זיכרון, כשעושים טיפול קוגניטיבי לאנשים שסובלים מהפרעות זיכרון שמקורן איננו מחלה.

כיצד מתחיל התהליך?

קודם כל קובעים את האבחנה בעזרת רופאים נוירולוגים. אנו מבקשים להיווכח אם מקור ההפרעות של המתלונן בפתולוגיה, כלומר במחלה שבגינה הוא סובל מהפרעות זיכרון. ראוי לציין כי ישנן מחלות המלוות בהפרעות זיכרון, ואז צריך קודם כל לטפל במחלה, הווה אומר בגורם להפרעות בזיכרון.

באילו מחלות מדובר?

מחלת דיכאון למשל. אחת התופעות השכיחות של הדיכאון באה לידי ביטוי בתלונת המטופל שאין הוא זוכר. גם חוסר ויטמין מלווה בתופעה דומה, או גידול במוח גורם גם הוא לכרסום בזיכרון. אפשר אם כן לומר שהפרעות הזיכרון אינן אלא סימפטום ולא המחלה עצמה.

כשם שחום גבוה הוא סימפטום. כפי שסיבות פתולוגיות רבות גורמות לחום גבוה, כך גם באשר להפרעות בזיכרון. מובן שיש יותר סיבות שכיחות בגיל המבוגר ופחות שכיחות בגיל צעיר. אשר על כן, חשיבות רבה נודעת לאבחנת הסיבה, אבחנה נכונה ומדויקת, שלעיתים מחייבת לא רק בדיקות שגרתיות, כאשר האבחנה לא לגמרי ברורה. לא אחת קורה שבבדיקה מתברר כי בנוסף להפרעות בזיכרון יש גם חולשה בדיבור וגם קצת חולשה בגפיים, בצד הימני של הגוף. או אז ברור שמתעוררת שאלה אם אין פגיעה באזור פרונטלי שמאלי של המוח. במקרה כזה חייב המטופל לעבור בדיקת סי.טי. הווה אומר, בדיקת ההדמיה צריכה להפריך את החשד או להוכיח אותו.

בהתאם לקביעת האבחנה נבחר הטיפול. לכל מחלה טיפול ייחודי שלה. לחלק ניכר מהן יש מענה לבעיה - אם זה ניתוח, טיפול תרופתי, קוגניטיבי או טיפול משולב. אפילו אם מדובר באלצהיימר, יש כבר היום תרופות שמקלות את סבלו של החולה, ואולי לא ירחק היום שתימצא תשובה טובה גם למחלה איומה זו. אולי מן הראוי להוסיף שחלק מן ההפרעות בזיכרון מקורן בפגיעה ואסקולרית, ובנושא זה גברה ההתעניינות. רוב הניסויים הקליניים, בכל האמור להפרעות זיכרון, מתמקדים במציאת מענה למי שסובלים ממה שנוהגים לכנות טרשת עורקים. בעבר גרסו כי טרשת עורקים גורמת לאוטמים במוח, ודרושה כמות מסוימת של ריקמת מוח, שנהרסה בגלל האוטמים, כדי שתיווצר ירידה קוגניטיבית, עד כדי דמנטיה (השתטות). זה היה הקונצפט הקלאסי של שנות ה- 70.

בעשור האחרון לפחות אנו יודעים שישנם חולים בעלי רקע ואסקולרי. כלומר, יש להם סיבה טובה אפריורי לפתח טרשת עורקים, כמו לחץ דם גבוה, כולסטרול גבוה, או אותם חולים שעברו מחלה איסכמית, קרי אוטם שריר הלב. אנו יודעים כיום שחולים אלה לא בהכרח יפתחו שבץ מוחי גדול, אך בכל זאת יפתחו בהדרגה הפרעות בזיכרון. על רקע הידע החדש גברה ההתעניינות עד כמה התפתחות זו חופפת למחלת האלצהיימר. בשנים האחרונות בוצעו עבודות מחקר, בהם השתתפו גם רופאים וחוקרים שלנו, שמטרתן היתה לבדוק האם גורמי סיכון וגורמי הזנה למחלת אלצהיימר אינם בגלל המחלה עצמה אלא כפרוטוטיפ, אב טיפוס למחלה ניוונית, האם יש להם מכנה משותף לתהליך ואסוקלרי. או אז נוכל לדעת אם מה שאנו אומרים כי מה שמוביל או לא מוביל לאלצהיימר באופן ספציפי, לרבות הפרעות זיכרון, כולל מחלות ואסקולריות, או אולי הפוך - שלמעשה חולים שמאבדים את הזיכרון ויש להם רקע טרשתי עורקי, היו קנדידטים לאלצהיימר, רק שהטרשת עורקים זירזה את ההופעה. כאמור, אלה עבודות מחקר שמתבצעות, והאפליקציה החשובה לדעתי היא שעכשיו הניסויים הקליניים התרופתיים מצביעים על אפשרות לתת את התרופות, שאושרו עד כה בכל העולם רק למחלת האלצהיימר, גם למחלות ואסקולריות. לא רק הראשונים שוכחים אלא גם אלה שעד כה לא טופלו בתרופות אלה. יכול אולי להתברר כי החולים הואסקולריים, או חלק מהם, כן יחלו באלצהיימר, ואם כן מדוע לא לתת להם הזדמנות ולהקל עליהם באמצעות אותן תרופות. אלה ניסויים קליניים המתבצעים במספר ארצות, לרבות כמה מרכזים רפואיים בישראל, בתוכם מרכז רפואי רבין (בילינסון).

אפשר לומר שאפשר יהיה לא לאבד את הזיכרון באמצעות טיפול תרופתי?

אולי אי אפשר לומר שאפשר לא לאבד לגמרי את הזיכרון, אך בהחלט אפשר לקוות שתרופות אלה יאיטו משמעותית את תהליך איבוד הזיכרון. כלומר, באמצעותן יהיה אפשר להאריך את משך תיפקודו התקין של המטופל.

אפשר לסכם ולומר שמותר לתלות הרבה תקוות במחקרים שעובדים עליהם?

אפשר, אך עדיין בערבון מוגבל. שכן אנו כבר יודעים שהתרופות החדשות הצפויות לא ירפאו את המחלה אלא רק יעכבו את ההידרדרות למשך זמן שעוד אי אפשר לדעת. את השעון הביולוגי אי אפשר להחזיר לאחור. אבל, כפי שאמרתי, גם השיפור היחסי יתרום הרבה למטופלים, כמו גם למשפחה וכמובן לחברה. מה בצע בהארכת תוחלת החיים ללא אבטחת מידה סבירה של איכות חיים. אשר על כן, נודעת חשיבות רבה להכנת הכלים שיאפשרו לנו להתמודד בהצלחה עם הבעיות הקשורות בהארכת החיים.

 ד"ר תרז טרבס:
מנהלת מרפאה להפרעות זיכרון במרכז רפואי רבין קמפוס בילינסון,
למדה בפקולטה לרפואה בפאריס וסיימה לימודיה בביה"ס לרפואה ע"ש
סאקלר באוניברסיטת תל אביב,
התמחתה בנוירולוגיה בבית חולים בילינסון והיא נוירולוגית בכירה,
התמחתה בנוירו אפידמילוגיה במכון המחקר של NIH, ארה"ב,
מרצה לנוירולוגיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב.


מתוך "בריאות על בוריה" - המגזין הישראלי לבריאות ולרפואה, גיליון 76


מומחים - צוות מקצועי משיב לשאלות

תנאי שימוש הצהרת סודיות תגובות אודות מפרסמים