מצבי חירום - בעיות בנשימה

מנגנון הנשימה

אתם ודאי נושמים ברגע זה, ואולי תוכלו לענות על השאלות הבאות במדויק: כמה נשימות אתם נושמים בדקה? כמה מ"ל אוויר נכנסים לריאות? הנשימה היא תהליך עצמוני. אפשר לשלוט בה (למשל, נשמו עכשיו נשימה עמוקה מאוד, והחדירו לריאותיכם אוויר ככל אשר תוכלו), ואולם בדרך כלל אין אנו שמים אליה לב. היא מתבצעת בקצב אחיד, המואץ בעת מאמץ ומואט בעת מנוחה.

בנשימה רגילה ושקטה אנו שואפים לריאותינו כ- 500-600 מ"ל אוויר. האוויר עובר דרך מערות האף ודרך הפה אל דרכי האוויר העליונות (הקנה והברונכים) וממשיך אל קצה הריאה, אל החלק שהגזים מתחלפים בו - בועיות הריאה (Alveoli).

הדרך מהנחיריים ומהשפתיים אל בועית הריאה אינה קצרה, ובכל נקודה ונקודה בה עלולה הזרימה החופשית של האוויר להיחסם. אורך הקנה במבוגר כ-15 ס"מ (אורכו ביילוד כ-4 ס"מ ובמתבגרים 14 ס"מ). מהקנה האוויר עובר אל הברונכים (דרך נוספת של 5 ס"מ משמאל ו-2.5 ס"מ מימין), ומהקצה התחתון שלהם הוא עובר דרך עוד ועוד התפצלויות של ברונכים קטנים יותר עד קצה הריאה, עד הבועיות. הגזים מתחלפים בבועית עצמה דרך קרום עדין ביותר, הסמוך לנימי הדם העוברים מתחתיו. אם אין די דם זורם בנימים האלה, או אם הקרום המפריד בין חלל הבועית ובין כלי הדם מתעבה, לא יתחלפו הגזים כראוי ועליכם להכיר את הסימנים הקליניים האופייניים למצב זה.


חולה במצוקת נשימה: שרירי הצוואר בולטים, הוא מזיע מאד, נחירי האף מורחבים והעור מכחיל

הסימנים המעידים על הפרעה לנשימה: החולה מרגיש שהוא נושם, בניגוד לנשימה השקטה והרגילה שאיננו מודעיםלה כלל. החולה מתאמץ עם כל שאיפה, ונוסף על התהליך העצמוני הכרוך בנשימה הוא מפעיל שרירי עזר ומנסה לשאוף אוויר רב יותר. גם בנשיפה הוא מתאמץ, הוא מכווץ את שפתיו, הוא אינו מסוגל לעמוד. אין להקל ראש בתלונה השכיחה "אין לי אוויר, אין לי אוויר...": החולה מרגיש שהוא אינו יכול לנשום, וזה הסימן הראשון למצוקה אמיתית.

ההרגשה הזו נקראת Dyspnea או קוצר נשימה. החולה משתדל לשבת, ואם משכיבים אותו אפרקדן, הוא ינסה לקום ולהזדקף. הישיבה מקלה את הנשימה על החולה, שכן כך הסרעפת יורדת ואפשר להרים את הצלעות ולהגדיל את נפח בית החזה. הישיבה היא אפוא מנגנון הגנה של החולה, ולכן אל תשכיבו חולה בכוח. אם יש ברשותכם אלונקה, הניחו בה תמיכה מתאימה לגבו.

המוח מושפע מיד מחוסר חמצן (החמצן שבאוויר אינו מגיע לבועיות הריאה ולזרם הדם) ומעלייה ברמת הפחמן הדו-חמצני, והחולה ייראה כחלחל ויגיב באי-שקט, בבלבול מוחלט ולעתים אף בהתנהגות תוקפנית. זכרו את הכלל הגדול:

אי-שקט פרושו חוסר חמצן במוח

הדם מכיל תרכובת מיוחדת הנקראת המוגלובין, והיא הנותנת לו את צבעו האדום. בכל 100 מ"ל של דם יש 15 גרם המוגלובין. החמצן נקשר אל ההמוגלובין ונישא כך בזרם הדם עד שהוא משתחרר ועובר לרקמה הזקוקה לו. ככל שההמוגלובין קושר אליו חמצן רב יותר, צבעו בהיר יותר, ולפיכך המוגלובין הרווי ב-100% חמצן, יהיה בהיר מאוד.

אם כמות החמצן שההמוגלובין נושא יורדת, צבעו כהה יותר. ריריות החולה יכחילו (הסתכלו בלחמית העין, בשפתיים ואפילו מתחת לציפורניים), אבל אצל חולה שההמוגלובין שלו נמוך או נפגע שדימם קשות הן לא יכחילו, גם אם תרד רמת החמצן שבדמם, שכן אין להם די המוגלובין כדי שישתנה הצבע. לפיכך המדד הרגיש והטוב להערכת מצוקת נשימה הוא קצב הנשימה ועומקה. זכרו, אדם מבוגר נושם כרגיל 12-16 נשימות לדקה. האוויר נשאף במשך כשתי שניות, ואחרי הפסקה של כשנייה הוא ננשף לאט. בפרק הזמן הזה האוויר הטרי מספיק להיכנס לריאה והאוויר הדורש החלפה מספיק לצאת החוצה. כאמור, הנשימה התקינה היא תהליך שקט שאינו כרוך במאמץ, אבל החולה הנמצא במצוקה מתאמץ מאוד להחדיר ולו אוויר מועט לריאותיו: הוא מאמץ את שרירי בית החזה כדי לנסות ולהגדיל את נפח בית החזה, הוא מאמץ את שרירי הצוואר הנמתחים ומשתרגים, ונחיריו מתרחבים עם כל נשימה ונשימה. אם עלה קצב הנשימה של החולה ל-30 או ל-40 נשימות בדקה גם בלא מאמץ גופני קשה, משהו מפריע לתהליך הנשימה. אם לאחר טיפול קצב הנשימה יורד וחוזר לרמתו התקינה, פירושו של דבר שהטיפול הצליח.

קצב נשימה איטי מאוד, פחות מ- 6-7 נשימות לדקה, מעיד על דיכוי נשימה ומהווה גם הוא סימן אזהרה. הקצב יורד בעיקר בשל השפעה של תרופות על מרכז הנשימה במוח, בעיקר תרופות לשיכוך כאב (נרקוטיקה), כמו מורפין.

שימו לב: מצוקת נשימה, "רעב" לאוויר, כיחלון, אי-שקט, רעשים בעת הנשימה - כל אלה חייבים לעורר בכם חשד שלחולה יש בעיה קשה.

הפרעות המונעות את האוויר מלהגיע לריאה

האוויר יתקשה לעבור בקנה חסום או צר - והסיבות לחסימה ולהיצרות מגוונות(ראו לעיל). למשל, הרקמה המרפדת את פנים קנה הנשימה של יילוד, שקוטרו כ-5 מ"מ (קוטר הקנה במבוגר הוא כ-14 מ"מ), עלולה להתנפח ולחסום במהירות רבה את הקנה. ההתנגדות לזרימת האוויר בצינור צר גדולה יותר, וכמו בכלי הנשיפה שמנגנים בהם, אוויר העובר במהירות בפתח צר משמיע קול צפצוף. שימו לב לקולות מסוג זה, הם אינם נשמעים בנשימה תקינה.

  1. חסימה בדרכי האוויר בשל צניחת הלשון היא הסיבה השכיחה ביותר להפרעת נשימה. כבר דובר בה בפרק "דרכי האוויר". אפשר לאבחן חסימה שכזאת אם בזמן שהחולה מנסה לנשום, נשמעים קולות המזכירים נחירה בעת שינה. גם הנחירה בלילה היא חסימה של דרכי הנשימה העליונות, בדיוק כמו באדם שאיבד את הכרתו. הטיפול: יש לפתוח את דרכי האוויר של החולה (במקרים אלה, שאין חשש לחבלה, מותר להטות את ראשו לאחור).
  2. במחלות אחדות, בעיקר במחלות הפוגעות קשות בתהליך קרישת הדם, עלולה כל פציעה של הלשון - ואפילו הפציעה הקלה ביותר - להביא לידי התנפחות קשה (ראו בתמונה), החוסמת את דרכי האוויר. את חייו של חולה כזה אפשר להציל רק בבית החולים. הטיפול: החובש הרואה את הלשון תופחת לנגד עיניו חייב לדעת כי המצב עשוי להיות קטלני, ולכן עליו לפנות את החולה במהירות לבית החולים הקרוב ביותר - ולדווח. החולה שבתמונה ניצלה וחזרה בריאה ושלמה לביתה.
  3. מחלת הדיפטריה, שהודברה כמעט כליל כיום, היתה אחת הסיבות השכיחות להפרעות בנשימה עד העבר הלא-רחוק. החולים בה נחנקו מהפרשות צמיגות רבות שהציפו את גרונם. כיום עלולה דלקת חריפה אחרת בגרון, דלקת של האפיגלוטיס, לחסום את דרכי הנשימה. הטיפול: יש להעביר את החולה במהירות לבית החולים, ושם יחדיר רופא צינור תוך-קני לקנה הנשימה שלו, או שיהיה צריך לפתוח את גרונו בניתוח (קוניוטומיה או טרכיאוסטומיה).

האוויר עלול להיחסם בדרכו לבועיות הריאה לכל אורך הדרך, בברונכים הוא עלול להיתקל בהפרשות, בצינורות צרים ובבעיות אחרות. שלוש מחלות עיקריות תוקפות את הריאות, ועליכם כחובשים להכיר את הסימנים העיקריים שלהן ואת דרכי העזרה הראשונה שתוכלו להגיש לחולים בהן: גנחת הסימפונות (אסתמה) שכיחה בקרב ילדים. היא אינה מחלה קלה, ובלא טיפול ראשוני מהיר עלול ההתקף להיגמר באסון. נפחת ריאות (אמפיזמה) ומחלת ריאות חסימתית כרונית (Chronic Obstructive Pulmonary Disease-COPD) הן מחלות כרוניות המעודדות התפתחות של מחלות נוספות, אבל בדרך כלל אין החובש נדרש לטפל במצבי חירום הנובעים מהן.

גנחת הסימפונות (אסתמה)

הסימפונות של החולה במחלה זו מוצרות: קוטרן קטן עקב התכווצות השריר החלק הנמצא בדופנותיהן. "גנחת" מציינת אפוא את קוצר הנשימה הקשה שהחולה נתון בו, הוא גונח בעת הנשימה. ההתקף עלול להיגרם מתוך תגובה אלרגית (למשל לחדירת חומר חלבוני זר לגוף), ואולם ייתכנו גם התקפים שאינם קשורים לתגובה אלרגית, שכן השריר שבדופן הסימפונות רגיש ביותר לכל גירוי שהוא. לאחר שוך ההתקף החולה יכול ליהנות ממצב בריאות שפיר.

נשימתו של החולה הנתון בהתקף חד (Acute) קולנית ומלווה בצפצופים ובשריקות. הוא משתדל לשבת גחון קדימה ומחזיק בכיסא בכוח, מתוך מאמץ שרירים ניכר. נשימתו מהירה ביותר (מעל 30 נשימות בדקה), אך ניכר שאוויר כמעט אינו נכנס לריאותיו וכמעט אינו יוצא מהן. מדי פעם הוא נתקף בהתקף שיעולים ופולט ליחה צמיגה. הדופק שלו מהיר (מעל 130 לדקה), הוא אינו שקט, הוא צמא מאוד וחרד ביותר.

אחוז התמותה בעת התקף חריף אינו נמוך, ויש לראות בכל התקף שכזה סכנת חיים מיידית. אבל כשם שההתקף מתחיל לפתע, כך אפשר להפסיקו בטיפול מהיר ונכון. חשוב לשאול את החולה, אם זה ההתקף הראשון שלו ואם יש לו תרופות מיוחדות לשימוש בעת התקף. תרופה שהוכחה יעילותה בהתקפים קודמים תוכל לאשש את האבחנה. התקף קשה במיוחד, שאינו שוכך עם הזרקת התרופות הרגילות, ועלול להסתיים במוות אם אין מטפלים בו טיפול מהיר ואגרסיבי ביותר, נקרא סטטוס אסתמטיקוס. כל הסימנים שתוארו לעיל מופיעים בדרגה חמורה יותר: הרעב לאוויר ומאמץ הנשימה קשים ביותר, האוויר אינו נכנס לריאות והחולה עלול להגיע למצב של חוסר חמצן.

הטיפול בהתקף חד של גנחת הסימפונות

הניחו לחולה לשבת. אם יש ברשותכם חמצן, הזרימו לו אותו בזרימה גבוהה. החולה הנתון בהתקף אינו סובל את מגע המסכה ההדוקה על פניו, והוא נוטה להסיר אותה. נסו אפוא לתת לו חמצן בדרך אחרת, למשל באמצעות צינור המונח סמוך לאפו. אם ברשות החולה משאף ייעודי לטיפול בגנחת יש לאפשר לו לקחת את המנה המותרת בהתאם להוראות.

עד שיבואו רופא או עזרה נוספת, החדירו לחולה צנתר לווריד פריפרי והחלו בעירוי נוזלים. אלה חשובים ביותר, מכיוון שהחולה מיובש בדרך כלל. לאחר מתן כליטר של תמיסת הרטמן, למשל, הסכנה שהברונכים ייחסמו ב"פקקי" ריר תקטן, מכיוון שצמיגות הריר בדרכי האוויר פוחתת.

דרך קו ורידי שהתקין החובש בעת תחילת ההתקף יוכל הרופא לתת לחולה תרופות שירפו מיד את השריר החלק שבדופן הברונכים. דווחו על מצבו של החולה, הזרימו לו חמצן ופנו אותו באמבולנס בישיבה. הרגיעו אותו מילולית בלבד - אין לתת שום תרופה להרגעה, לא כל שכן מורפין או וליום.

זכרו, מי שמכיר את הסימנים של התקף שכזה יכול לא רק להקל על החולה ולשפר את מצבו, אלא גם להציל את חייו.

מחלת ריאה חסימתית כרונית

האוויר עושה את דרכו לריאות ובחזרה אלפי פעמים ביום, וליתר דיוק כ-23,000 פעמים ביממה. אם במקום אוויר נקי וטהור מחדירים לריאות אוויר רווי בעשן (עשן מכוניות, עשן סיגריות או גם זה וגם זה), בגרגירי פחם ובחומרים רעילים אחרים, הוא עלול לגרום נזקים בדופן הברונכים, להרוס את הבועיות שבריאה עצמה ולהביא את הריאות לכלל מצב של מחלה כרונית: כאמור, המחלות הכרוניות האלה ממושכות וכרוכות בתחלואה רבה ואף בתמותה, והחובש יפגוש בחולים בהן כאשר המצב הכרוני מחריף פתאום ובא לידי ביטוי בהתקף קשה של קוצר נשימה. (זה הרגע בו הם מבקשים עזרה!).

העישון הוא הגורם הראשון להתפתחותשל מחלת ריאה חסימתית כרונית (COPD). חלקיקי העשן הקטנים והניקוטין החודרים עד קצה בועית הריאה הורסים את המבנה העדין של הבועית. בדרכם בברונכים הם פוגעים במערכת סינון החומרים הזרים ויוצרים תגובה דלקתית מתמדת. המעשנים מסתכנים גם בהתפתחות סרטן הריאה, ואולם יש לזכור כיהנזק הממושך והניכר שבעישון הוא הפגיעה הישירה באיבר החשוב ביותר לאספקת החמצן - בריאה. העישון פוגע קשות בתפקוד הרגיל של הריאות, ויתרה מזו - הגוף הולך ומתקשה לעמוד במאמץ פיסי ואיברי הנשימה מתקשים להתגונן מפני זיהום (נמצא שילדים שהוריהם עישנו בבית, והם עצמם היו נתונים רק לעישון פסיבי, נטו יותר לחלות במחלות זיהומיות ובמחלות אחרות).

נפחת הריאה (אמפיזמה)

בתהליך הנשימה הרגילה בועית הריאה מתרוקנת מן האוויר בשלב הנשיפה וחוזרת לצורתה המקורית הודות לגמישות דופנותיה, וכך האוויר יכול להישאף אליה בשלב השאיפה. בועיות הריאה של החולה בנפחת הריאה מאבדות את גמישותן, ובסיום שלב הנשיפה חלק ניכר מהאוויר אינו יוצא מהן ונשאר כלוא בריאה. ניסוי קטן ידגים את מנגנון המחלה: נשמו נשימה עמוקה ושאפו אוויר מלוא ריאותיכם. עכשיו נשפו חלק מהאוויר - לא את כולו, ונשמו שוב נשימה עמוקה. אוויר רב יישאר בריאה, וכאשר יימשך התהליך זמן רב - יקבל בית החזה צורה של חבית. בית החזה של החולים אכן גדול ועגול, ומבנה גופם רזה. הגזים אינם מתחלפים בריאותיהם, ורקמות גופם אינן מקבלות די חמצן. הם מייצרים המוגלובין בכמות עודפת, פניהם אדמדמות.

קוצר הנשימה אצל חולים אלה הולך וגובר, הם נוטים ללקות בזיהום ריאתי והמעמסה על שריר הלב גוברת ועמה פגיעה בשריר עצמו, עד כדי התפתחות של אי ספיקת הלב.

ברונכיטיס כרונית

אם החולה מספר כי הוא פולט ליחה כשלושה חדשים בשנה במשך השנתיים האחרונות, הוא סובל מברונכיטיס כרונית. הליחה הרבה גורמת גם התקפי שיעול. בבוקר, לאחר קימה משנת הלילה מתחיל התקף של שיעול מלווה בפליטת כיח. הנפגע "מנקה" את ריאותיו. המחלה נפוצה בעיקר במעשנים (את רמת העישון מגדירים בציון "שנות קופסה": עישון קופסת סיגריות ליום במשך שנה שווה לשנת קופסה אחת. עישון של שתי חפיסות סיגריות ליום במשך שלוש שנים שווה לשש שנות קופסה). החולה קורא לעזרה כאשר קוצר הנשימה גובר והוא אינו יכול להחזיק מעמד בלי טיפול. החולים האלה אינם מבצעים מאמצים גופניים ניכרים, וכל מאמץ מפר את האיזון הרגיל שלהם.

הנפחת והברונכיטיס הן שתי צורות חריפות של מחלה אחת: מחלה הפוגעת בדרכי האוויר ובבועיות הריאה. החולה הזקוק לעזרה יפתח בדרך כלל קוצר נשימה, "רעב" לאוויר, הפרעות בשינה (התעוררות לעתים תכופות ונטייה לנמנום במשך היום), פליטת כיח בכמות הולכת וגדלה, כיחלון והרחבה של קצות האצבעות בידיים (נראות כמקלות תוף).

קוצר נשימה בשל מחלת לב



צילום רנטגן של חזה: במרכז הלב,
שטח הריאות כהה כי הן מלאות באוויר

הריאות מלאות בנוזל
(בצקת) וצבען בהיר

משאבת הלב דוחפת את הדם אל מחזור הדם הגדול דרך אבי העורקים ומעבירה את הדם לאזור הסמוך ללב, כלומר לריאות, דרך כלי הדם הריאתיים. הנוזל הזורם במשאבה (סליחה, הדם) חוזר אליה לסיבוב נוסף: דם מן הגוף מגיע אל העלייה הימנית של הלב, ודם מחומצן היטב חוזר מהריאות אל העלייה השמאלית. שני סוגים של הפרעה בנשימה נובעים מבעיות בלב: פגיעה בצד השמאלי (אם הלב אינו מסוגל לדחוף נפח דם מספיק), ופגיעה בצד הימני (אם הלב אינו מקבל את הדם, והדם מצטבר בריאות).

אוטם בשריר הלב הפוגם ביכולתו של החדר השמאלי להתכווץ, גורם לכך שהחלק של המשאבה שנפגע - כלומר הצד השמאלי של הלב, ובעיקר החדר השמאלי - אינו מצליח להוציא את כל נפח הדם שבתוכו בכל פעימה. הדם ה"ממתין" להיכנס ללב מחכה ב"תור" ארוך ההולך וגדל. הדבר דומה לפקק תנועה: הכביש הדו-מסלולי מאפשר זרימה מהירה וחופשית של התנועה, אבל אם נסגר מסלול אחד, וכל נפח התנועה אינו מצליח לעבור במסלול הבודד, נוצר תור ארוך של מכוניות - "עומס תנועה".

הדם שאינו מצליח לעבור דרך החלק השמאלי של הלב מצטבר בתחילה בכלי הדם המוליכים אל הלב. אחר כך הוא עובר אל הריאות, והמים שבדם חודרים לבועיות ומצטברים בהן. הבועיות מתמלאות אפוא במים במקום באוויר, הגזים אינם מתחלפים והחולה מתקשה בנשימה. נשימתו מהירה ושטחית, והיא נשמעת כמו קומקום רותח. הוא שרוי באי-שקט, הוא מנסה להתיישב, הוא מזיע. החולה במצב המוגדר כ"בצקת הריאה", הטיפול חייב להינתן מידית על ידי רופא. ניידות הטיפול נמרץ של מד"א מצוידות בכל האמצעים להגיש טיפול החייב להעשות לפני פינוי החולה לבית החולים. העשרת אוויר נשאף בריכוז מקסימלי אפשרי של חמצן מהווה את השלב הראשון בטיפול.

אם הצד הימני של הלב הוא שנפגע, יתרכז הדם בוורידים. הווריד הצווארי של החולה יהיה תפוח מאוד. המים שבדם יעברו אל הרקמות - ובכלל זה אל איברי הבטן (כמו הכבד והטחול) - והן יתמלאו ויתנפחו. אין בפגיעה בצד הימני כדי להביא את החולה מיד לטיפול, אלא מדובר בתהליך כרוני, שבסופו נפגע גם הצד השמאלי.

תסחיף ריאתי

אחד ממצבי החירום הקשים ביותר לאבחנה ולטיפול. הדם זורם אל הריאה בעורק הריאה (בניגוד לשאר עורקי הגוף, בעורק זה זורם דם ורידי, בלתי מחומצן) עד שהוא עובר בסמוך לקרום הדק, הנמצא בדופן בועית הריאה ושם הגזים מתחלפים. זרימה רציפה של דם הכרחית כדי לסלק את עודף הפחמן הדו-חמצני וכדי לקבל עוד חמצן. אם מסיבה כלשהי נישא קריש דם (שמקורו ברגל או מאיבר אחר) בתוך זרם הדם הזה, הוא עובר לחדר הלב הימני ומשם הוא נישא עם הזרם אל כלי הדם הקטנים שבריאות - עד שנסתמים כלי הדם הזעירים שבזעירים.

לא רק קרישי דם עלולים להינשא עם זרם הדם, אלא גם חלקיקי שומן מעצם ארוכה שבורה. תופעה זו נקראת תסמונת התסחיף השומני (ראו ב-"פגיעות שדרה ועצם"), וניתן לצמצם את היקפה בקיבוע נאות של שברים בעצמות. לעתים נדירות קורה שמיד לאחר הלידה חודרים מי שפיר למחזור הדם וגורמים תסחיף ריאתי.

המחלה פורצת בעיקר בשל הפרעות בקרישת הדם או לאחר שכיבה מרובה בלי תנועה, ולכן מומלץ שחולים השוכבים זמן ממושך ירבו להניע את רגליהם. גם הנוסעים בטיסות ממושכות מתבקשים לחלץ את עצמותיהם מפעם לפעם כדי למנוע מהדם להיקרש.

כאשר מספר הקרישים גדול וכלי דם רבים נסתמים, יופיעו סימני התסחיף: פתאום, בבת אחת, יפתח החולה קוצר נשימה קשה המלווה בכאב עז בבית החזה, כאב שמתגבר כשנושמים עמוק. לחץ הדם של החולה ירד (כמעט אין לחוש בו), והוא יהיה נתון בהלם בלא כל סיבה נראית לעין בבדיקה. אם יש רק חשד כי מדובר בתסחיף ריאתי - פינוי דחוף ביותר לבית חולים עשוי להציל חיי אדם.

הטיפול בחולים המתקשים לנשום בגלל מחלת ריאה

הטיפול הראשוני נועד למנוע נזק בגלל החוסר בחמצן. יש להביא את החולה לרופא המצויד בתרופות המתאימות ולהעבירו בישיבה, שכן לחולה נוחיותר לנשום בתנוחת ישיבה. תנו לחולה חמצן בריכוז גבוה ועקבו אחר קצב הנשימה שלו. בנשימה של חולה ריאות כרוני שולטים ריכוז נמוך של חמצן וריכוז גבוה של פחמן דו-חמצני, ולכן ריכוז גבוה של חמצן עלול להאט את קצב הנשימה שלו ולסכנו - ואולם מדובר אך ורק בחולה שאינו נמצא במצב של מצוקה או רעב לאוויר.

כל חולה ריאות הקורא לעזרת חובש, מזעיק אמבולנס או בא בדחיפות לבית החולים נמצא במצב של ירידה ניכרת בריכוז החמצן בדמו. על מגישי העזרה הראשונה לתת לו אפוא את החמצן הדרוש לו. זכרו כי ייתכן שקצב הנשימה של החולה יואט, ולכן עליכם לעקוב אחר קצב הנשימה. בקשו מהחולה לנשום כמה נשימות עמוקות. אם קצב הנשימה יורד אל מתחת לעשר נשימות לדקה, או אם החולה אינו מגיב ואינו נושם כראוי, יחזירו אותו כמה הנשמות במפוח הנשמה ידני או דרך מסכת פנים להכרה, ועם זה אין להפסיק לתת לו חמצן. אין לתת חומרי הרגעה או מורפין לחולה במצוקת נשימה, הדבר מסוכן ביותר. אם מדובר בבצקת ריאות, יטפל בה הרופא במורפין, ואולם הכלל הוא שאל לחובש לתת לחולה הנתון במצוקת נשימה מורפין. החדרת קו ורידי ומתן נוזלים בקצב לא מהיר יאפשרו לרופא להתחיל בטיפול מיד עם בוא החולה. בדיווח לבית החולים או לדרג הממונה ייכללו הפרטים הבאים: גיל החולה, כמה זמן הוא נתון בקוצר נשימה, קצב ועומק הנשימה, קצב הדופק והטיפול שקיבל עד עתה.

לדוגמה: בן 48, לפני חצי שעה החל לסבול מקוצר נשימה קשה, לא הגיב לתרופות הרגילות שהוא מקבל בגלל מחלת ריאות כרונית. יושב על כיסא, נושם בקצב של 35 נשימות לדקה, מפעיל שרירי עזר. שפתיו כחולות, הדופק שלו 130 לדקה. מקבל 100% חמצן במסכה והוחדר עירוי תוך ורידי.

פגיעות אחרות בריאה


צילום רנטגן של חזה:
בחלק השמאלי העליון
אזור של דלקת ריאה

דלקת ריאות - פגיעה בריאה על ידי חידקים או וירוסים וגורמים אחרים מביאים למחלה החמורה הנקראת דלקת-ריאה. התמונה הקלינית ברב המקרים ברורה, שיעול, חום ופליטת ליחה, או ליחה דמית. בהמשך קושי בנשימה והחולה חש בכאב עם כל שאיפה. ההרגשה הכללית רעה ("נראה חולה"), הדופק מהיר. המחלה עלולה להתפתח ממצב קל לדרגה חמורה לעתים תוך שעות. בבית החולים ניתן לטפל במרבית המקרים, לאחר שמזהים במעבדה אם מדובר בחידק (ומה שמו), וירוס או כל גורם אחר המחולל מחלה. בחולים ותשושים, במי שריאותיו נפגעו במחלה כרונית או בשל עישון ממושך - דלקת הריאה עלולה להיות קטלנית.

נשימת יתר

תסמונת נשימת היתר (Hyperventilation) זו מאובחנת בדרך כלל בקרב צעירים. הם מתחילים לנשום בקצב מהיר ביותר בלי כל גורם חיצוני ברור או לאחר התרגשות קשה. הנשימה כה מהירה, עד כי רמת הפחמן הדו-חמצני יורדת לערך נמוך מאוד ומשפיעה על מרכיבים למיניהם בדם (למשל על רמת הסידן). אפשר שהחולה יתלונן על תחושה של נימול בקצות האצבעות, וכפות ידיו יקבלו צורה אופיינית הנקראת "ידי מיילדת". לעתים החולה אינו מגיב, ועפעפיו נעים במהירות. חולה השרוי בהכרה יתלונן לעתים על הרגשה של לחץ בחזה, על כאב ביד שמאל ועל סימנים אחרים המעידים על התקף לב. בחדרי המיון קוראים לכך HY ונוטים להתייחס לחולה כאל מתחלה.

הטיפול - הרגעת החולה. הסבירו לו שכל התופעות נובעות מהנשימה המהירה. אם יש ברשותכם חמצן, רצוי להעשיר את האוויר הנשאף. אסור לתת לחולה לנשום לתוך שקית סגורה, כפי שהיה נהוג בעבר, כדי שלא להביא לידי ירידה בחמצון הדם (מכיוון שהחולה חוזר ונושם אוויר לא מחומצן). אין להקל ראש בסימנים של נשימת יתר, חובה להתייעץ ברופא.

חזה אוויר ספונטני

תופעה של קוצר נשימה פתאומי הולך וגובר ושל כאבים בנשימה. פגם מלידה במבנה הריאה - פגם שאין מודעים לו - עלול לגרום חור בריאה, ומכאן חזה אוויר. הטיפול בחזה אוויר הנובע מטראומה ידוע, ואילו חזה אוויר ספונטני קשה יותר לאבחן. רופא יכול לאבחן את התופעה מתוך האזנה לריאות והקשה עליהן, ולטפל בהתאם.


מסכה לרינגיאלית: התקן חדיש לשמירה על דרכי האוויר, המוכנס
דרך הפה בלי אמצעי עזר.
מצוי בשימוש נרחב בהרדמה
ובמצבי חרום. כיום רק רופאים רשאים להחדירו

סימנים שאין להקל בהם ראש: כל תלונה על קושי בנשימה, כל תלונה על כאבים בחזה בעת נשימה, כל תלונה על קוצר נשימה הכרוכה בנשימה מהירה ביותר, כל תלונה על קוצר נשימה הכרוכה בנשימה קולנית ובצפצופים, כל תלונה על שינוי פתאומי באופי הנשימה - בכל אחת מן התלונות האלה שימו לב לצבע השפתיים: כיחלון מחייב סיוע נשימתי ועזרת רופא מהירה ככל האפשר.



מתוך "עזרה ראשונה להצלת חיים",
מאת פרופ' יואל דונחין ונתן קודינסקי
משרד הביטחון - ההוצאה לאור