תרפיה באמנות:

תמונה שווה אלף מילים

מאז ראשית ימי ההיסטוריה המתועדת, היווה הביטוי באמצעות דימויים ויזואליים בסיס לכל התרבויות. טיפול באמנות המתבסס על ביטויים של דימויים ויזואליים, הפך למקצוע מוכר בשנות ה-30 של המאה העשרים, והוא שייך למגוון המקצועות הטיפוליים. תרפיה באמנות מאפשרת לחקור בעיות אישיות ולגלות פוטנציאל אישי באמצעות ביטוי מילולי ושאינו מילולי. כך ניתן לפתח יכולות רגשיות ומעשיות דרך החוויה הטיפולית באמנות.

תרפיה באמנות מכירה בתהליך האמנותי, בצורות, בתוכן, ובאסוציאציות - כהשתקפות של התפתחות האינדיבידואל, היכולות שלו, אישיותו, שטחי התעניינותו ומכלול הדברים המעסיקים אותו. התהליך היצירתי יכול להיות אמצעי לבטא וליישב קונפליקטים רגשיים, לפתח מודעות עצמית ולחולל תהליך של צמיחה אישית. טיפול באמנות מהווה הן כלי טיפולי כמו גם כלי אבחוני ויכיל להיעשות באופן אישי או קבוצתי.

מטפלים באמנות עובדים במסגרות קליניות, חינוכיות ושיקומיות, ועם מטופלים בכל הגילאים. הטיפול באמנות יכול להיות הטיפול הבלעדי או להוות טיפול תומך נוסף. על-ידי התבוננות וניתוח של התהליך האמנותי, המוצר האמנותי והתקשורת של המטופל, יכול המטפל באמנות לבנות דיאגנוזה ולהתאים למטופל תוכנית רלוונטית.

המטפל באמנות משלב את הכשרתו ונסיונו באמנות, עם בקיאותו בתיאוריות התפתחות והתנהגות. הוא עושה שימוש בידע בשפת הסמלים ובהבנתו דפוסי התנהגות, יחד עם בקיאותו בשיטות התערבות טיפולית. את כל אלו, הוא מגייס כדי להיענותהן לכוחות והן לצרכים של המטופל.

מהות התרפיה באמנות היא היצירה של אובייקט, אשר לו ולתהליך היצירה שלו יש חשיבות מרכזית. התהליך עצמו, מאפשר ואף מקל על ביטויים של רגשות עמוקים וחוויות משמעותיות. חומרי היצירה משמשים אמצעיםמוחשיים לביטויים של אספקטים שונים הן מודעים והן לא מודעים באישיותו ובחייו של המטופל.

מרגרט נאומברג היתה הראשונה בין המטפלים באמנות בעלי האוריינטציה הפסיכואנליטית. נאומברג, שאת עבודתה החלוצית בתחום זה עשתה בארה"ב, אמרה שהתהליך בתרפיה באמנות מבוסס על ההכרה שמחשבותיו ורגשותיו הבסיסיים ביותר של האדם, שמקורם בלא מודע, באים לידי ביטוי בדימויים ולא במילים. במובן זה, קרובה התרפיה באמנות לשפת החלום, שגם בו תכנים לא מודעים באים לידי ביטוי בדימויים.

הצורך האנושי לבטא ולתקשר, מהווה בסיס לשימוש בדימויים בתרפיה נאמנות. משמעות הסימן, מיקומו בחדר התרפיה והאופן בו הוא מתקבל על-ידי המטפל באמנות, קובעים את הפרמטרים של התהליך הטיפולי.

ליצירה ולדימוי חיים משלהם ומשמעותם יכולה להשתנות עם הזמן. אצל ומטפלים באמנות בעלי הגישה הפסיכואנליטית, מקביל תהליך היצירה ואמנותית הספונטנית לתהליך זרם התודעה של פרויד והוא מושפע מהשילוב שנוצר בין הסביבה, המטפל וכמובן, המטופל. חשיבות עצומה מיוחסת לדרך בה המטפל מקבל ומתייחס ליצירה של המטופל. האינטראקציה ביניהם קיבעת את אופיו של התהליך הטיפולי.

בעולם רווחות גישות שונית של טיפול באמנות. ג'וי שבריאן האנגליה, סופרת ומרצה בכירה בתרפיהבאמנות בקולג' הארטפורד שיר לאמנות ועיצוב בסיינט אלבנס, מטפלת באמנות ופסיכותרפיסטית, טוענת כי ההבדלים העיקריים בין סוגי טיפול שונים קשורים למקומה של היצירה האמנותית בטיפול, לגישת המטפל כלפיה, ולפרשנות של תהליכי ההעברה וההעברה הנגדית בטיפול. שבריאן מתייחסת בעיקר לשלוש גישות של טיפול באמנות.

הגישה הראשונה נקראת "אמנות כטיפול (Art as Therapy). לפי גישה זו, נמצאת היצירה עצמה במרכז, כאשר התובנה יכולה להיווצר באמצעות התהליך והיחס לאובייקט האמנותי. גישה זו, אשר אומצה גם על-ידי אדית קרמר, מהוותיקות שבמטפלים באמנות, מבוססת על האמונה שהפוטנציאל המרפא הוא של האמנות עצמה.

אדית קרמר, מטפלת באמנות שעבדה עם ילדים בעלי ליקויים נפשיים שונים, מרגרט נאומברג ואחרים, טענו שעיקרו של התהליך בטיפול באמנות מבוסס על ההכרה שהדימוי האמנותי - יותר ממילים - נותן ביטוי לתכנים ורגשות מהרובד הלא מודע. מכאן נגזרת החשיבות העיקרית המוקנית לעבודה האמנותית שמהווה אלמנט מתווך בין פנים לחוץ.

הפירושים והתובנות מתייחסים לעבודה ולשפת האמנות (קו, צבע, צורה, דימוי). הטיפול בגישה זו, מתאפיין בעיסוק הלא מילולי ביצירה, כשהאלמנטים הלא מודעים הופכים למודעים דרך התהליך ובאמצעות הצפייה ביצירה.

הגישה השנייה על-פי שבריאן, נקראת פסיכותרפיה באמנות (Art Psychotherapy), ובה מהווה האמנות אמצעי, אך הדגש מושם על האינטראקציה שבין המטפל למטופל. בגישה זו, נמצאים במרכז היחסים הנרקמים בין המטפל והמטופל. הברית הטיפולית וההעברה - הם העיקר. העברה מתייחסת כאן למכלול של התנסויות פסולוגיות שמקורן בעבר, והמטופל הווה אותן מחדש כשייכות להווה, ומתגלמות במערכת היחסים בינו ובין המטפל.

לעיתים קרובות תהיה היצירה דיאגרמטית באופייה, והיא תעקוב ותבטא תהליכים ושינויים. סוג זה של טיפול מוצע בדרך כלל למטופלים המגיעים באופן עצמאי לקליניקה, לאור העובדה שתהליך יצירת האמנות אינם מושם במרכז. ההעברה ליצירה האמנותית מפורשת כחלק מן ההעברה בין מטופל למטפל ולכן קרובה גישה זו יותר לצורות מוכרות של טיפול מילולי. האמנות הופכת במקרה זה למשנית בחשיבותה ומשמשת דרך נוספת להבנת ההעברה וליצירת תקשורת בין המטפל, המטופל ועולמו הפנימי.

בטיפול מסוג זה, ליצירה יש תפקיד, משקל ונוכחית שונה בתקופות שונות בטיפול; כאשר המטופל נמצא במצב רגרסיבי ופחות מילולי - האמנות תתפוש יותר מקום.

לגישה השלישית קוראת שבריאן פסיכותרפיה אנליטית באמנות (Psychotherapy Analytical Art), ובה מוצאים ביטוי פעיל כל האלמנטים של העברה בתרפיה באמנות. הדגש על-פי שיטה זו מושם על הניתוח המתקיים ומתאפשר דרך היצירה האמנותית. ההתייחסות היא אל הטרנספורמציה ברמת המודעות, אליה ניתן להגיע דרך היצירה.

המטופל משיג מודעות של תכנים עמוקים על-ידי גילומם ביצירה ועל-ידי היחסים הטיפוליים והברית הטיפולית. בגישה זו - לכל הגורמים הללו משקל שווה.

על-אף אפיון שלוש השיטות חשוב להדגיש כי במציאות, לא אחת, הופכות השיטות ומשתלבות לעיתים זו בזו.

לאנשים שונים שפת גוף ושפת נפש שונה. ישנם אנשים בעלי זיקה ויכולת הבעה מילולית טובה, ואחרים מתבטאים ביתר קלות בתנועה או באמצעות חומרים ודימויים. כשם שהיום מתייחסים לסוגי אינטליגנציה שונים, כך גם התפתחו שפות וגישות שונות בטיפול. אפשרויות מגוונות אלו, עונות במיוחד גם לצרכים של אנשים בעלי מגבלות בתחום הביטוי המילולי אשר נאלצו, עקב פגיעה, לפתח ערוצי ביטוי אלטרנטיביים.

הביטוי המוכר "תמונה אחת שווה אלף מילים" ממחיש בפשטות את כוחה הייחודי של התרפיה באמנות.