מים בששון? מעייני הישועה?

פרופ' דן זסלבסקי על זיהום המים בישראל

ראיין וכתב: יוסי אומסי, עורך אחראי - מגזין "היי-טקניון"


אחת הבעיות הנוגעות למים בישראל, לפי פרופ' זסלבסקי, היא זו של "זיהום סביבה ומים".

לפי דברי השרה לאיכות הסביבה, דליה איציק, 40% מהמים בישראל אינם ראויים לשתיה. אם נאמד בארץ תקנים אירופיים לאיכות מים, קרוב ל-80% מהמים באקוויפר החוף ייפסלו ויוגדרו כלא ראויים לשתייה.

אין כל ספק שאם מבקשים לשמר את מקורות המים, יש להוציא מתוכם בכל שנה קרוב ל-400,000 טון מלחים, וזאת רק כדי לשמר את המצב, עוד לפני שנשפר אותו. ללא צעד כזה, אנו חורצים את גורל מקורות המים.

לזיהום המים בארץ ארבעה גורמים עיקריים

(א) פריצת מי ים ותימלחות מעומק האדמה

תופעות אלה נובעות משאיבת היתר ופני המים הנמוכים. המשך המצב הזה לבדו יביא, ללא ספק, לחיסולם של מאגרי המים. זה כבר קרה ברצועת עזה ובחוף הכרמל, ובקטעים של הגליל המערבי.

(ב) מי הביוב החודרים לקרקע

זאת בין אם מטפלים בביוב טיפול שניוני ובין אם לאו, ובין אם הוא משמש להשקיה ובין אם לאו. הביוב עצמו מכניס למי התהום לא פחות מ-100,000 טון מלחים לשנה. סך-כל המומסים בביוב נע, על-פי-רוב, בין 600 ל-1,000 חלקים למיליון, כך שכמות המומסים השונים הנישאת בביוב מדי שנה נעה בין 270,000 טון ל-450,000 טון לשנה, והיא הולכת וגדלה. המשך החדרת הביוב הגולמי או הקולחין לאחר טיפול שניוני, יוכל לבדו להביא לחיסול מקורות המים בגלל המלחה ובגלל מזהמים אחרים כמו ניטרטים, גורמי מחלות וחומרים מסרטנים.

מפה של המשרד לאיכות הסביבה מתארת אזורים שבהם מותר לכאורה להחדיר מי ביוב. קביעה זו היא חסרת כל שחר, ונעדרת כל בסיס טכני מקצועי או סביבתי עקרוני.

(ג) יבוא של מי הכינרת

במליחות של 230 מיליגרם כלור לליטר או 384 מיליגרם מלחים כלליים, ובהנחה שכמות המים המובאים במוביל הארצי היא 380 מיליון מ"ק לשנה בממוצע, סך-כל יבוא המלחים מהכינרת הוא 145,000 טון לשנה.

(ד) אוסף ערימות הפסולת העירונית והתעשייתית

קיימות מאות ערימות כאלה, והתשטיפים מהערימות מגיעים ללא יוצא מן הכלל למאגרי המים ומזהמים אותם בצורה קשה ביותר. המזהמים כוללים את כל סוגי החיידקים והווירוסים, תרופות, ממיסים אורגניים, מתכות כבדות וחומרים מסרטנים שונים. הזיהום הזה כולו באחריותו הבלעדית של המשרד לאיכות הסביבה. הוא נעשה לפי תפיסתו השבויה, עליה הוא ממשיך להתעקש. גורמי זיהום נוספים הם חומרי חקלאות, דליפות דלק ופסולת תעשייתית.

מדוע לא להשקות במי-ביוב?

מדוע לא להמיר מים שפירים בחקלאות ולהשקות במי ביוב מטופלים טיפול שניוני בלבד? לכך יש סיבות רבות:

  • הביוב איננו זמין דווקא במקומות בהם ישנם שטחים להשקיה.
  • הביוב יקר להשקיה. הדבר קורה בגלל הובלה יקרה, הצורך באיגום בסינון מיוחד, בהכלרה נוספת, ההשהיה באגם גורמת עוד להתאדות מים ולעלייה נוספת של העלות לקוב מים. חמור מכך: בגלל המליחות, חייב החקלאי להשתמש ביותר מים להשקיה(!).
  • רוב הביוב מלוח, והוא מפחית את היבולים. בניסויים שנערכו בעמק יזרעאל, הייתה ירידה של 25% ביבול של אשכוליות אדומות. ניסיון להשקות במי ביוב בחוף הכרמל צריך היה להיפסק מייד, בשל נזק שנגרם למטעים שונים.
  • השימוש בביוב הורס קרקעות, בגלל המליחות הגבוהה והריכוז הגבוה יחסית של נתרן.
  • השימוש בביוב מגביל את מיגוון הגידולים - מגמה הפוכה למה שמתחייב היום בחקלאות.
  • הביוב ושאריותיו המחלחלות לקרקע, הורסים את מאגרי המים. אין זה אלא עניין של זמן לא רב עד שאלה יהיו פסולים לשימוש אדם או חקלאות. חשוב להדגיש שהטיפול השניוני, המקובל בישראל, אינו מפנה מהביוב על-פי-רוב חומרים מרחפים, חיידקים, חומרים מומסים וקולואידים אורגניים.
  • מאגרי ביוב משמשים בית גידול לזבובונים, שגורמים ל-8% של האוכלוסייה תגובות אלרגיות במערכת הנשימה.
  • השימוש בביוב להשקיה, מוציא למוצרים החקלאיים של ישראל שם רע.
  • החלפת מים שפירים בביוב איננה אפשרית עוד בנגב.
  • החלפת קוב אחד מים שפירים להשקיה בקוב ביוב מחייבת התקנה של התפלת מי ים, בעלות ראשונית של 3 דולר לקוב, ובתוספת תחזוקה במשך שנים ללא שימוש. זאת, בשל הצורך להבטיח את אמינות האספקה.

ישנה היום טכניקה מוכחת ואמינה מאוד לייצר ממי ביוב מים באיכות מי שתייה מעולים ביותר. העלות היא, ככל הנראה, בסדר גודל שאינו עולה על 25 סנט לקוב. בתהליך הטיפול בביוב אנו מרחיקים למעלה מרבע מכלל המלחים המומסים, שהכרח להרחיק מדי שנה.

הנוהל הקיים היום בארץ, המרת המים השפירים בחקלאות במי ביוב בטיפול שניוני, הוא נוהל לא חכם, בלשון המעטה. אסור בשום אופן להרשות את קיומו מעבר לתקופת חירום קצרה ביותר.


מתוך "היי-טקניון" - מגזין בוגרי הטכניון
גיליון 17, דצמבר 2000