העובד הזר וקץ הגישה

האינדיבידואליסטית

בית המשפט העליון נוקט בגישה חדשנית במטרה למנוע הבדלים בשיעורי פסיקת פיצויים, בין שופט לשופט.  מי שנותר עם 100 אחוזי נכות כתוצאה מתאונת דרכים יקבל, גם בהעדר הוכחה, עבור סיעוד בבית סכום אחיד של 12,000 ש"ח בחודש. הרוצה לקבל, או לשלם סכום אחר ייכבד ויעמוד בנטל השכנוע שיוטל על הטוען לסכום האחר.

אריה אקסלרד נפגע קשה בתאונת דרכים, ימים ספורים לפני שמלאו לו 18 שנה. אקסלרד נותר עם שיתוק בכל ארבעת גפיו (קואודרופלגיה מלאה ספסטית מתחת לחוליה 4C), ואי שליטה בסוגרים. נכותו הצמיתה הגיעה לשיעור של 100 אחוז.

מומחה רפואי בתחום השיקום, פרופסור שאקו, קבע כי אקסלרד זקוק לעזרת הזולת בכל הפעולות החיוניות היומיומיות (רחצה, היגיינה אישית, הלבשה, העברות, שינויי תנוחה, האכלה) ולנוכחות מטפל בביתו משך כל שעות היממה.

פרופסור שאקו הבהיר כי אקסלרד אינו זקוק בו זמנית לעזרת שני עובדים. אדם אחד יכול לבצע את פעולות הסיעוד האישי (הכוונה לרחצה, לבוש, תזונה וכולי), ואת עבודות משק הבית (הכוונה לקניות, בישול, כביסה, ניקיון הדירה וכולי).

בין אקסלרוד לבין מבטחת הרכב בביטוח חובה חברת צור-שמיר, התעוררה מחלוקת בנוגע לגובה הפיצויים המגיעים לו וזו התגלגלה עד לפתחו של בית המשפט העליון.

השופט תאודור אור, מצא שהמבטחת אינה חולקת על כך שיש לכבד את רצונו של אקסלרד לשהות בביתו ולא במוסד. לפיכך, יש לספק לאקסלרד סיעוד שיאפשר לו לתפקד ולחיות בביתו על אף נכותו הקשה.

ביסוד קביעת שיעור הפיצויים בנזיקין, מזכיר השופט, עומדת הגישה האינדיבידואליסטית. בית המשפט חייב לבחון את מצבו המיוחד של כל ניזוק ואת נזקו האישי במגמה להחזיר ככל האפשר את מצבו לקדמותו.

עד כאן העיקרון המשפטי.

אלא שאת השופט אור, מטריד הסוד הגלוי, לפיו מהגישה האישית אותה הוא מעלה על נס ואשר הייתה אמורה להתרכז בנפגע, נותרה בישראל רק הגישה האישית של השופט היושב בדין. יכול נפגע לצאת מאולם משפטים אחד עם פיצויים הגבוהים ביותר מפי שלושה מאלה הנפסקים לחברו באולם סמוך. העובדה שלשני הנפגעים אותה נכות, אותן פגיעות ונתונים זהים בקירוב, לא הטרידה, את המערכת השיפוטית, לפחות לא עד היום.

ומי אחראי לפערים אלה?

כמובן, עורכי הדין. בלשונו של השופט אור, "בחלק מהמקרים לא נוהל המשפט על ידי הצדדים כהלכה".

והשופטים?

להבדיל מעורכי הדין הרשלנים, השופטים, כמובן, לעולם אינם טועים. אלה רק נגררים בעל כורחם, אחר טעויות עורכי הדין. אצלם קיימות, לכל היותר, כלשון השופט אור רק "גישות שונות".

מכל מקום, מודה השופט אור, "מצב זה אינו מניח את הדעת" והוא מחליט לשים לו קץ.

מהיום ואילך, פוסק השופט, "סכום של 12,000 ש"ח לחודש... הנו סכום הולם לעת הזאת לתשלום עבור סיעוד, באותם מקרים אשר נדרשת לנכה עזרה בפועל משך כארבע שעות ביום בצירוף נוכחות או השגחה במשך שאר שעות היממה...זו תהיה ההנחה העובדתית כל עוד אין מוכיחים נסיבות מיוחדות".

השופט אור חושף בפנינו גם את הנימוקים האנושיים, שהובילו אותו לסכום של 12,000 ש"ח לחודש.

נכים קשים בשיעור 100 אחוז אשר דרושה להם עזרה בכל הפעולות היומיומיות הם, בדרך כלל, בעלי "אותם צרכים". דרוש אדם אשר יסעד את הנפגע בכל פעולות היומיום, יימצא בקירבת הנכה משך כל שעות היממה, ונדרשת עזרה בפועל, לסירוגין, משך כ-3 עד 4 שעות ביממה.

בדרך כלל הסיעוד של נכים קשים אינו דורש ידע, הכשרה, או מומחיות מיוחדים.

העסקת מספר עובדי סיעוד מידי יום באמצעות חברות כוח אדם, לאורך זמן, אינה מוצדקת. העסקה זו מונעת בדרך כלל אפשרות של קשר הדוק יותר בין הנפגע לבין הסועד אותו ומסייע לו. יחד עם זאת, אין לשלול העסקה כזו בזמן הסמוך לאחר שובו של הנפגע מבית החולים לביתו וטרם הצליח להתארגן להסדר קבע של סיעוד.

חובת הקטנת הנזק מחייבת העסקה של עובד זר משום שעלותו נמוכה יותר, אלא אם כן יוכח יתרון ממשי לעובד ישראלי.

לעובד זר יתרונות בתחום הקשר האישי. כל מטרתו של העובד הזר היא לסעוד את הנפגע. נוצרים קשרים הדוקים בין הנפגע והעובד הזר. בשונה מעובד ישראלי, אין העובד הזר עומד בפני הפיתוי לשהות במחיצת משפחתו שהרי משפחתו מצוייה הרחק בניכר.

יחד עם זאת יש לתת ביטוי לכך שחישוב הפיצויים נעשה לתקופה של עשרות שנים קדימה. דברים עלולים להשתנות. קיים חשש שהבאת עובדים זרים לעבודות סיעוד תפסק, אם בכלל ואם לתקופות מסויימות.

יש גם לקחת בחשבון, שעלות העסקתו של עובד זר, הזולה כיום באופן משמעותי מהעסקת עובד ישראלי, עשויה להיות גבוהה יותר בעתיד.

עובד זר, אפילו בא ארצה במיוחד לסעוד את הנפגע, זכאי לחופשת סוף שבוע. לעיתים נמנע ממנו לעבוד מחמת מחלה. מידי פעם הוא נוסע לחופשה בארצו. צריך שיהיה מחליף לעובד באותם הזמנים בהם לא יוכל לעבוד.

לסיכום, פוסק השופט אור, צרכי הסיעוד של נפגע קשה יסופקו על ידי עובד זר ועובד ישראלי. הזר יתגורר עם הנפגע, יספק את כל צרכי הסיעוד שלו וילווה את הנפגע בניידותו. הישראלי יהיה עובד מחליף של העובד הזר בסופי שבוע ובימי היעדרותו מהעבודה.

כמו כן יש לקחת בחשבון את עלות מגוריו של העובד הזר בבית הנפגע ואת עלות צרכיו היומיומיים.

בהתחשב בכל אלה, על פי "חוק האצבע" כלשון הטייסים, או "דרך אומדן" כלשון השופטים, קבע השופט אור, כאמור, כי סכום של 12,000 ש"ח לחודש הוא "סכום הולם לעת הזאת".

סוגייה נוספת שעלתה לדיון היא הבסיס לקביעת הפסד כושר השתכרותו של אקסלרד. בעת התאונה הוא היה בן 18 שנים וטרם יצא לשוק העבודה. באין אינדיקציה לכיוון זה או אחר, הזכיר השופט, כושר ההשתכרות של קטינים ייקבע על פי השכר הממוצע במשק.

האם מקרה זה מצדיק סטייה ממכלל זה?

אקסלרד היה תלמיד מחונן ובשל כך "הוקפץ" כיתה. בבחינה הפסיכומטרית הוא קיבל ציון גבוה ואף התקבל לעתודה אקדמאית ללימודי כלכלה ומנהל עסקים.

כישוריו המיוחדים של אקסלרד מצדיקים, איפוא, הגדלה בכושר השתכרותו מעבר לשכר הממוצע, מסכים השופט, אך להשתלבות בעבודה ולהצלחה בה דרושים מרכיבים נוספים כמו חריצות, התמדה וקשר טוב עם בני אדם.

בכיתות י' עד יב' היו ציוניו של אקסלרד בינוניים והיה קיים נתק בינו לבין תלמידי כיתתו. אקסלרד ביקש גם להתקבל ללימודי משפטים אך לא הצליח בניסיונו זה. עובדות אלה שימשו לשופט אות לחוסר חריצות, התמדה וקשר טוב עם בני אדם.

את אובדן כושר ההשתכרות במקרה של אקסלרד, יש לקבוע לפיכך, לגרסת השופט אור, על בסיס כפל השכר הממוצע במשק.

השופטים שלמה לוין ואליעזר ריבלין הצטרפו בהסכמה לפסק הדין של השופט אור.

ע"א 3375/99, 3613/99 אריה אקסלרד ואח' נ' צור-שמיר ואח' ניתן ביום 5.9.2000 (ה' באלול התש"ס).


באדיבות חיים קליר ושות' - משרד עורכי דין ונוטריון