שיא העולם ב- 001 מטרים

הרבה מאות מטרים (וקילומטרים) גמאו האצנים הגדולים בהיסטוריה, ומדי עשור קיזזו כעשירית שנייה משיאי העולם בריצה ל- 100 מ'. האקורד האחרון, לפי שעה, בהיסטוריה המופלאה של הריצה הכי מהירה – הוא שיאו המדהים של טים מונטגומרי

מולי אפשטיין,

ראש המדור לשירותים מדעיים לספורטאי הישג, מכון וינגייט

המפץ הגדול

ביום  שבת, 14 בספטמבר 2002, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, נשמעה קריאת חירום בתחנת כיבוי האש המרכזית שבפאריס. היעד: איצטדיון האתלטיקה בשארלטי. המקרה: צג המחשב בתחנה מבשר כי מסלול האתלטיקה שבאיצטדיון, או יותר נכון שביל מספר 5 בישורת של ה-100 מטר, "נשרף". האחראי ל"שריפה" הוא שיאן העולם החדש בריצת 100 מטרים, טים מונטגומרי מארצות-הברית. מונטגומרי, בריצה ממש מושלמת ונקייה משגיאות, עצר את השעון האלקטרוני על 9.78 שנ', שיפור של מאית השנייה לשיאו של מוריס גרין שנקבע באתונה ב- 1999.

מונטגומרי, בן 27, שם ידוע מאוד בספרינט העולמי (סגן אלוף העולם מאדמונטון 2001 ובעל שיא אישי קודם של 9.84), הדהים את עולם הספורט. שיא עולם, במיוחד בריצת ה-100, הוא לא משהו שמצפים לו. הוא פשוט בא, ובדרך-כלל הוא תולדה של חיבור מושלם בין גורמים רבים. מונטגומרי, שלפני הריצה חשב רק איך לנצח את הבריטי דאווין צ'מברס, נהנה מתנאים פשוט מושלמים. מזג האוויר היה מעולה (חם ויבש), במהלך הריצה נשבה רוח גבית מסייעת במהירות המרבית המותרת בחוקה לצורך אישור שיא (2 מטרים בשנייה) ובנוסף - זמן תגובה לא אנושי ממש (אין לי ספק כי הוא "ניחש" את הזינוק ולא ממש המתין לירייה) של 104 אלפיות השנייה (זמן תגובה מהיר מ-100 אלפיות גורם לפסילת הזינוק) וריצה נטולת שגיאות הפכו את מונטגומרי לאיש המהיר בעולם.

מבט אל העבר והצצה אל העתיד

כדי להבין את המשמעות של ריצה במהירות של 9.78 שניות, ועל מנת ללמוד על כברת הדרך שעשו האנשים המהירים בעולם, בואו נכנס אל מנהרת הזמן הספורטיבית, ונחזור 111 שנים לאחור, אל שנת 1891, שנה שתיזכר כנקודת ציון חשובה בדברי ימי האתלטיקה העולמית. בשנה זו הצליח לותר קארי, סטודנט אמריקאי מאוניברסיטת פרינסטון, להיות האדם הראשון שרץ 100 מטר בפחות מ- 11 שניות. היה זה בארבעה ביולי, בפאריס, במפגש אתלטיקה בין אתלטים אמריקאים לצרפתים. זמנו של קארי היה, אגב, 10.8 שניות. נציין כי טכניקת המדידה, ידנית כמובן, של אותם ימים, איפשרה מידת דיוק של חמישית השנייה (0.2 שנייה).

חישוב גס (מבלי להיכנס לדקויות ולהבדלים בין מדידה ידנית למדידת זמנים אוטומטית), מראה כי במרוצת כ-110 שנים שופר שיא העולם בריצת 100 מטר בכ- 1.2 שנייה; כלומר – קצת יותר מעשירית השנייה לכל עשור. במלים אחרות: בכל עשור "התקצרה" ריצת ה-100 במעט יותר ממטר, אם משווים את שיאו ההיסטורי של קארי לשיא הנוכחי של טים מונטגומרי.

השלכה מהירה של מה שקרה במרוצת 100 השנים האחרונות (תקופה שבה רצו 100 מטר באופן תחרותי עם תיעוד זמנים), אל מה שעשוי לקרות בעוד 100 שנים - מראה כי שיא העולם בריצת 100 מטר בשנת 2100 יהיה 8.60 שניות (!).  בהנחה שהאימון הספורטיבי יישאר פחות או יותר בגבולותיו הנוכחיים, ולא יפלוש לתחום ההנדסה הגנטית ו/או לתכנות אתלטים ביוניים שבגופם מושתלים שבבי מחשב, נראה לי כי תוצאה זו (8.60) הינה בגדר דמיון.

טים מונטגומרי מצידו, לא מוכן לחכות כל-כך הרבה שנים, ואומר כי ביכולתו לקזז מספר מאיות נוספות משיאו הטרי ולהעמידו על 9.73-9.74 שניות, מעניין מה מוריס גרין, השיאן הקודם חושב על כך…

אם נבחן את מה שקרה עם שיא העולם בריצת ה-100 מטרים מיום שהחלו להשתמש באמצעי מדידה אלקטרוניים (מדידה חשמלית לעומת מדידה ידנית שהיתה נהוגה פעם), נראה כי במרוצת 34 השנים האחרונות (מאז מקסיקו 1968 – ראה טבלה) שופר שיא העולם ב-17 מאיות השניה. במלים אחרות: טים מונטגומרי היה מנצח את ג'ים היינס בקצת פחות משני מטרים.

התפתחות שיא העולם בריצת 100 מטר מ-1968 ועד היום

שם האתלט	מדינה	שנה	תוצאה
ג'ים היינס	ארה"ב	1968	9.95
קלווין סמית	ארה"ב	1983	9.93
* קרל לואיס	ארה"ב	1988	9.92
לירוי בורל	ארה"ב	1991	9.90
קרל לואיס	ארה"ב	1991	9.86
לירוי בורל	ארה"ב	1994	9.85
דונובן ביילי	קנדה	1996	9.84
מוריס גרין	ארה"ב	1999	9.79
טים מונטגומרי	ארה"ב	2002	9.78

* בריצה זו נקבע שיא עולם על ידי בן ג'ונסון (9.79); שיא נפסל לאחר שג'ונסון נתפס על שימוש בסטרואידים אנאבוליים. שיא עולם נוסף של ג'ונסון (9.83) נקבע באליפות העולם ברומא 1987, אולם השיא נמחק לאחר שג'ונסון הודה כי גם בתקופה זו השתמש בסטרואידים אנאבוליים.

חשבון מהיר

ריצת המאה מטרים היא קרוב לוודאי ארוע הספורט בעל אחוזי הצפייה הגבוהים ביותר במשחקים אולימפיים או באליפות העולם באתלטיקה. הקסם שבמהירות וההתמודדות המחשמלת והטעונה כל-כך המלווה בדרך-כלל כל מפגש שכזה גורמת לחובבי ספורט רבים להתמכר לביצוע שנמשך קצת פחות מ-10 שניות… על מנת להבין מהי המשמעות של לרוץ 100 מטרים בזמן של 9.78 שניות הבה נשתעשע מעט במספרים.

אם נתרגם את שיא העולם במאה מטרים לערכים של מטר בשנייה, נראה כי בכל שנייה, בממוצע, עבר מונטגומרי מרחק של 10.22 מטרים (10.22 מ'/שנ').  מהירותו הממוצעת בריצה היתה 36.8 קמ"ש, וחשוב לזכור כי הריצה מתחילה ממהירות אפס! אם ניקח את הקטע המהיר ביותר בריצה, ונתרגם אותו למהירות בקמ"ש - נקבל ערך של 43.3 קמ"ש, או במלים אחרות - ריצה של 100 מטרים במהירות של כ- 8.3 שניות!

ניתוח טכני

לצופה מן הצד נראה לעיתים כי ריצת 100 מטרים היא ביצוע טכני פשוט יחסית (רצים בכל המהירות, לא…?), אולם מבט מורכב יותר מגלה כי לרוץ 100 מטרים אינו עניין פשוט כלל וכלל. ריצת המאה בנויה ממספר רכיבים טכניים (זינוק, האצה, שימור המהירות, סיום), כשלכל אחד מהם תרומה מכרעת לתוצאה הסופית.  מאחר שהריצה מבוצעת בפרק זמן קצר כל-כך, בלתי ניתן כמעט לתקן טעויות שנעשו ברכיב זה או אחר. כל אחד מהרכיבים מאופיין בטכניקת ריצה שונה, מה שמשליך כמובן על אורך הצעד, תדירותו, מצב הגוף ומשך השהייה על המסלול בכל אחד מהשלבים.

שלב הזינוק מחייב את האתלט להגיב במהירות עצומה לגירוי הקולי, ולהיכנס לדפוס ריצה ייחודי, שמאופיין בצעד קצר יחסית (כ-7 צעדים ב-10 המטרים הראשונים) ובעוצמה גבוהה. שלב ההאצה הוא השלב הקריטי ביותר בריצה, משום שהוא יקבע את מהירותו המרבית של הרץ. שלב זה נמשך עד לנקודת ה- 40-50 מטרים בקירוב, ובסיומו יגיע האתלט למהירות מרבית.

שלב השימור הוא השלב שבו האתלט מנסה לשמר את המהירות שצבר. שלב זה מאופיין בתדירות צעדים מרבית (כ-5 צעדים בשניה) ודורש סבולת מהירות ברמה גבוהה. שלב הסיום, או 10 המטרים האחרונים ו"הכניסה" לקו הגמר, מאופיין בהגדלת אורך הצעד, בירידה קלה בתדירות ובזריקת החזה אל הקו.

כפי שציינתי קודם לכן, מורכבות כל-כך גדולה בפרק זמן כל-כך קצר, דורשת מיומנות טכנית גבוהה ביותר. היכולת לחבר את כל רכיבי הריצה ולרוץ ריצה מושלמת, כמעט אף פעם לא באה לידי ביטוי.  תמיד יהיה שלב מסוים בריצה בו משהו "יתפקשש" (תגובה מאוחרת לזינוק, הזדקפות מהירה מדי, האצה קצרה מדי, צעד ארוך מדי, כניסה לא טובה לקו הסיום וכו'), ולכן אף פעם לא תשמעו רצי 100 מטרים המפגינים סיפוק מלא מביצועיהם. גם לאחר ריצה טובה, תמיד תשמעו את המשפט: "היתה ריצה טובה, אבל היתה לי בעיה ב-…". 

מבנה גוף ודפוס טכני

בספורט, כמו בתחומי חיים אחרים, נוהגים לא פעם לעשות הכללות או לאפיין במודל תופעה כזו או אחרת. היתה תקופה שבה טענו כי אצן 100 מטרים צריך להיות גבוה ומאוד שרירי, ממש מר עולם למתחילים. והנה, בא דור שלם של אצנים (טים מונטגומרי, אנדרה קייסון, קלווין סמית, ג'ון דרמונד, כריסטיאן מלקולם, מוריס גרין, בריאן לואיס), כולם בגובה של קצת יותר מ-170 ס"מ. נכון שישנם והיו חריגים (לינפורד כריסטי, דאווין צ'מברס, פרנסיס אוביקוואלו ובזמנו גם קרל לואיס) שהתנשאו לגובה של 190 ס"מ, אולם דור האצנים הנוכחי הוא קומפקטי יחסית. גם הדימוי של רץ 100 מטרים בעל מסה שרירית מוגזמת אינו כורח המציאות. אם ניקח את שני הרצים המהירים ביותר השנה (מונטגומרי וצ'מברס), נקבל שני הפכים של ממש.  מונטגומרי נראה צנום וכחוש, ואילו צ'מברס נראה ממש כאחד המתמודדים בתחרות מר אולימפיה. 

התאוריה כי ריצת 100 מטרים צריכה להתבצע במינימום צעדים ספגה אף היא מהלומה לא קלה, לאחר שיאו של מונטגומרי. מאמנים רבים דוגלים בשיטה שבה צריך להגיע לאורך צעד כזה, שמאפשר לרוץ מהר מאוד במינימום צעדים. לטענתם, צריך לרוץ את המרחק ב 44-45 צעדים; והנה בא מונטגומרי, ועובר את המרחק ב-49.5 צעדים (!), ממש בדומה למה שעושה חברתו לחיים, מריון ג'ונס.

הנסיון להכליל ולהיצמד למודלים, כנראה שאינו תופס כאשר מדברים על ביצועים ברמות הגבוהות ביותר. הנסיון לקחת את האתלט "ולהלביש" עליו דפוסי תנועה ותבניות של מישהו אחר, כנראה שאינו נכון. חשוב להבין שעל מנת למצות מספורטאי את האיכויות הביצועיות הגבוהות ביותר, צריך להשקיע ולשפר את הצדדים החזקים שלו. אסור כמובן להזניח לחלוטין, או להתעלם, משגיאות טכניות בסיסיות, אולם על מנת להשיג את מיצוי הפוטנציאל של הספורטאי - יש להתמקד בייחודיות שלו, ולא לאמץ מודלים לא לו.

---

מכון וינגייט מספק שירותים מקצועיים לקהילת הספורט התחרותי, וכן מקדם את הפעילות הגופנית של כלל האזרחים: חובבי ספורט וכושר גופני, אורח חיים בריא, תזונה נכונה והרזייה.

אתר וינגייט - www.wingate.org.il - מוקדש לציבור כולו: ספורטאים, אנשי מקצוע, חובבי ספורט וגולשים מן השורה.