הוספת הודעההוספת תגובה פורום זוגיות ויחסים – יעוץ זוגי - ראש הפורום

תפיסות שונות בערך המשפחתיות והזוגיו

גלית(17.3.2017, 11:18)

שלום רב,

אני ובעלי נשואים קרוב ל5 שנים. אותי הוא הכיר כבחורה שומרת שבת והוא היה חילוני-מסורתי (לא שומר שבת) וכבר מהתחלה הדברים היו ברורים, אני שומרת ואשמור שבת תמיד וכמובן לא אכפה עליו לשמור גם כן. אציין כי במשך כל תקופת נישואינו הוא תמיד דאג ליצירת התנאים שיקלו עליי בשמירת השבת, הוא מצידו הפחית משמעותית מאז נישואינו את יציאותיו מהבית בשבת. אם הוא היה רגיל לבלות, לנסוע למקומות\משפחה הרי שמאז שנישאנו הוא הגביל עצמו הרבה בגלל שלא רצה להשאיר אותי לבד. כמובן שלא מנעתי זאת ממנו ולעיתים הייתי הולכת להוריי כדי שירגיש שאינני לבד ויהיה לו יותר קל וברוב המקרים זה עזר להרגיע את מצפונו.

קצת לפני שנולדה בתנו הבכורה, לפני כשנתיים, תפיסתי מעט השתנתה והרגשתי שאם ההרגל הזה שלו, ללכת מדי פעם בשבת למשפחתו( לא הורים אלא דודים\בני דודים\חברים) ימשך כעת משהפכנו למשפחה אז זה קצת מרתיע. בעיני, גבר בעל משפחה אמור להיות עם משפחתו, אשתו ולהעדיף אותם על פני אירועים אחרים. בכל זאת, תמיד אפשר לנסוע למשפחה בימי חול\שישי (לפני שבת) או מוצ"ש, בקיצור תמיד אפשר למצוא זמן אם ממש רוצים. ואנחנו שעובדים מאוד קשה ולומדים, כמעט ולא מתראים במשך השבוע לזמן איכות משפחתי, רק בשבת יש לנו הזמן באמת להרגיש משפחתיות, לפחות בעיניי, כי אנו יותר פנויים זה לזו. העניין שהוא לא רואה זאת כך. מבחינתו פעם ב שהוא יבחר לנסוע לאנשהו בשבת לא אמור להזיז הרים וגבעות ונוח לו עם זה. זה נורא נורא מפליא אותי. נותן לי הרגשה שאנו בסדר עדיפות שניה בחייו. נותן הרגשה של נחיתות. הרי מתי יש לנו עוד זמן להווי משפחתי אם לא בשבת.? ואני לא אומרת זאת כי אני רוצה בעקיפין שישמור שבת, ממש לא. הוא הרי רואה טלויזיה, מתעסק בנייד\במחשב ועושה הכל חוץ מלנסוע כמעט. העניין הוא שנמאס לי להרגיש שאנחנו מובנים מאליו, שאנחנו (אני ובתי) נסתדר. ברור שנסתדר זו לא הבעיה, הבעיה היא אחרת, שאני מבינה שחשיבותנו היא אחרת בעיניו מאיך שאני רואה את המציאות. הוא קורא לי דרמטית לגבי זה וטוען שזה לא נכון, שהוא כן אוהב אותנו וחשובה לו דעתי, אבל בפועל, מה שיוכיח זאת זה המעשים. אני כל פעם בולעת את העלבון שוב ושוב כי עד כה אם הוא היה נשאר בשבתות בבית זה כדי לרצות אותי וזה מאכזב אותי. חשבתי שהוא באמת רוצה להיות נוכח איתנו במעשינו. לפני כמה ימים הזמינו דודו ליום הולדת שהוא עושה בשבת, ברור לדודו ולהוריו של בעלי שאני לא יבוא מן הסתם אבל גם ברור להם שבעלי כן צריך ללכת ליום הולדת והם אף נתנו לו תחושה כזו, זאת למרות שהם יודעים שנשאר אני ובתי לבד. איפה כתוב דבר כזה? האם אני כל כך שמרנית או שמא יש מעט צדק בדבריי?

אנו כבר מס' ימים בקושי מדברים, כי לטענתו אני מנסה שישמור שבת, ושאני דרמטית שזה לא קורה כל שבת ושאני צריכה להגיד תודה בכלל שהוא השתנה קצת למעני, אבל שוב, אני רואה זאת כריצוי, ולא משהו שבא לו מהלב וזה נורא מכאיב לי. לפעמים אני מרגישה שלא טוב לו מספיק איתנו אם הוא רק מרצה אותי. אני אולי קצת מגזימה אבל הכאב מדבר מתוכי.

אני ממש ננעלתי רגשית, נפגעתי עד עמקי נשמתי, לא יכולתי לישון לידו, לא יודעת כבר מה לעשות. איך אני אמורה להמשיך ולקיים חיים רגילים אם אני מבינה שהרבה פעמים הוא ריצה אותי ולא באמת נשאר מהלב. פתאום אני מרגישה פער עצום בינינו בתפיסת ערך המשפחתיות והזוגיות.

לעצתך\ הארותייך אודה,

סופ"ש נעים.