הוספת הודעההוספת תגובה פורום זוגיות ויחסים – יעוץ זוגי - ראש הפורום

זוגיות במבחן

שני(25.6.2017, 19:55)

מצטערת על אורך הפנייה שלי, אני אני מנסה לתאר את התמונה כולה כדי שתהיה בהירה. אני בת 33 ובן זוגי בן 38. לא מזמן התחתנו בטקס בלתי פורמלי. הזוגיות שלנו מתחילתה (לפני 6 שנים) ידעה עליות ומורדות, בעיקר מהצד שלו. במחשבה לאחור, תמיד בלטו תכונות שלו שלא אהבתי וגם דרך ההתנהלות שלו פעמים רבות גרמה לי לחשש, הרבה כאב וחוסר ביטחון בקשר. הוא טיפוס בודד, שקט, חסר חברים, מאוד אינטיליגנטי ומעניין, בעל ידע עולם רחב. אני חושבת שמה שהכי משך אותי בו למרות הכל היא איזושהי תחושה של שפה משותפת, חיבור, ושהיה לי כיף ומעניין. אהבתי את זה שהיה מאוד קשוב, זכר כל פרט שסיפרתי לו, ידע לפרגן ולתת עצות טובות. לצד זאת הפריעה לי האדישות, חוסר היכולת לבטא רגשות (עד היום לא אמר לי שהוא אוהב אותי אפילו לא פעם אחת!!! בטענה שהוא לא מבין בכלל מה זה) והנטייה שלו להתנתק כל כמה זמן, מין צורך בשקט ובספייס. תמיד נראה שהוא לא לגמרי מוכן למחוייבות למרות שידע לומר לי שהוא אוהב את הקשר בינינו ושטוב לו איתי. אני כל הזמן חייתי בתחושה שאני לא בטוחה עד כמה הקשר הזה "בריא" או טוב בשבילי, אבל שאני מאוד אוהבת אותו ושכיף לי איתו, מין תחושה שסוף סוף מצאתי מישהו שאני מתחברת אליו ושאני מתקשה לדמיין את חיי בלעדיו. רק אחרי 3 שנים של פרידות ומשברים כל כמה זמן, החלטנו לעבור לגור יחד כדי לבדוק את הקשר. המעבר היה טוב והייתה לנו תקופה של שנה או יותר של "ירח דבש" אמיתי. הסתדרנו, צחקנו, טיילנו, נהנינו. לא הבנתי איפה היו כל הקשיים שהיו קודם, לאן נעלמו. לא היה מושלם, אבל היה טוב.

בשנה וחצי האחרונות התחלתי לפקפק באהבתי כלפיו. פתאום מצאנו את עצמנו משתעממים אחד מהשני. לפעמים הייתי אפילו מתבאסת מכך שתגיע השבת ואני אהיה "תקועה" איתו בשגרה משעממת. הוא תקוע במחשב שלו, לא מאוד תקשורתי ואני אתבאס על כך. בנוסף, פתאום שמתי לב לדפוס תקשורת שנורא מפריע לי. הוא מגיב כלפיי בחוסר סבלנות לעיתים, בטוח שהוא תמיד צודק, ולפעמים הרגשתי מצידו זלזול או התנשאות (לדוגמא: "מה? לא קראת את הספר הזה?! איזה חור בהשכלה" וכל מיני התבטאויות דומות, שכן הוא באמת בעל ידע רחב מאוד, הרבה מעבר לאדם הממוצע. דוגמא נוספת: לא מזמן סיפר לי על משהו שקרא והתפתח דיון במהלכו שאלתי איזו שאלה, והוא אמר: "זאת שאלה שממש לא מכבדת את הרמה של הדיון" במין חוסר סבלנות. נורא נעלבתי ואמרתי לו שלא נעים לי לנהל איתו שיחות כי פעמים רבות הוא עונה בצורה מזלזלת כאילו בכלל לא מעוניין לנהל איתי דיון, אז הוא אמר בתשובה: "מה את רוצה? זאת שאלה טפשית מה ששאלת" אז עניתי לו שאם ככה כנראה אני טיפשה ששואלת שאלות טיפשיות ושלא ידבר איתי כי אין לנו כנראה על מה. הוא כמובן לא הגיב וגם לא התנצל, פשוט המשיך לקרוא בספר שלו). זה מוביל לנקודה נוספת, הוא בחיים לא מתנצל ומאוד קשה לנהל איתו דיון על משהו שעשה או לבוא אליו בביקורת, בוא אוטומטית נאטם ואין עם מי לדבר. אין בינינו שיחות חמות, אוהבות ומקרבות, בעיניו זה טפשי והוא בז לכל מה שנוטף "רגש" או "של בנות" בהגדרתו.

מעבר לכל אלה, הוא בנאדם מאוד מופנם ושקט. הוא חוזר הביתה, אני תמיד מחכה לו בזרועות פתוחות, שואלת איך עבר היום שלו ומשתפת משלי. מאוד מחכה למפגש הזה בערב. הוא מצידו, עונה תשובות קצרות בטענה שהוא לא יודע מה לספר על היום שלו. הוא כמעט ואינו משתף אותי בחוויות, לא מתייעץ ובטח שלא משתף בתחושות ומחשבות על דברים אישיים. לפעמים זה גורם לי לחשוב שאני כלל לא מכירה אותו יותר. כלפיי, הוא מאוד קשוב, תומך ומייעץ, אך עדיין אני לא יכולה שלא להרגיש קצת לבד בקשר הזה. הייתי שמחה אם היה משתף אותי בעולמו, אם היה מתייעץ איתי כדי שאוכל לעזור ולהרגיש משמעותית בחייו (דיברנו על כך פעם ואמר שהוא לא רגיל להתייעץ ולא מוצא בכך צורך). זה גורם לכל הקשר הזה להרגיש מאוד חד סטרי, כאילו אני ה"ילדה הקטנה" שרק זקוקה לתשומת ליבו ולעצתו, שרק מחכה לו שיחזור מהעבודה כדי לבלות איתו, שרק מחכה ש"יעשיר" אותי בידע שלו כשכלל אין לו רצון לשמוע את דעתי או שהוא מתעצבן כשאני אומרת משהו לא אינטיליגנטי מספיק. הוא כמעט בחיים לא מתקשר אליי באמצע יום לשאול מה איתי, כמעט בחיים לא יודיע לי מתי יוצא מהעבודה או מתי מתכוון לחזור. אין לנו חברים משותפים וחיי חברה, רק לי יש עם החברו שלי, אבל לא שלנו כזוג.

נשאלת השאלה: האם זו הזוגיות לה פיללתי? לאחרונה אני בדאון, מנסה להבין מה מקורו. אם זה שעמום או בדידות, אם זה קשור לזוגיות הזו, שלא מספיק טוב לי בה. חשוב לציין שזה לא כך כל השנה וחצי האחרונות, כמובן שיש זמנים של כיף ורגעים בהם אני אומרת לעצמי "הלוואי שאפשר יהיה להקפיא את הרגע הזה, שכל הזמן יהיה כיף בדיוק כמו עכשיו". הבעיה היא שזה קורה לעיתים רחוקות מדי לאחרונה. אנחנו עכשיו בשבלב שאנחנו מדברים על להביא ילדים יחד ואני בכלל לא בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות... מה לעשות? אני כל כך מבולבלת... אחרי כל כך הרבה שנים יחד, רק התחתנו, וכבר כל הספקות האלו...