עוד בנושא
פורומים חדשים
כלים שימושיים
בעיה בחיי הנישואים
מבולבלת (8.6.2005, 16:46)שלום ,
אני בת 30 ובעלי בן 35, יש לנו 2 ילדים ואנחנו נשואים 10 שנים.
הסיפור הוא די ארוך, אני מקווה לא להאריך ולנסות לקצר.
אני אדם חברותי ולפני שנשאתי היו לי המון חברות, תמיד הייתי נמצאת בחברה, כשהכרתי את בעלי, נתקתי את קשריי לאט לאט עם רוב החברים כי הוא לא היה אוהב לצאת מהבית ולאט לאט חבריי הפסיקו להציע ולהתקשר. התחתנו אני הייתי בת 20 (אחרי סיום השירות הצבאי) והוא היה בן 25. רוב הזמן היינו יושבים בבית, ללא חברים ומה שהוא היה אומר הייתי עושה, בסופו של דבר המילה האחרונה היתה תמיד שלו. אם למשל רציתי לצאת איתו לאנשהו והיה אומר שלא בא לו, היינו נשארים בבית. הוא היה צועק, מתרגז, הייתי צריכה תמיד לשקול מילים שלא להכעיס אותו, הוא הוריד לי את הבטחון העצמי וקרא לי במילים כמו אפס וכו'. הייתי לבד, לא חברים, משפחה שלא רציתי לשתף כדי לא להעציב.
עברו שנים, התבגרתי, בעקבות חבר טוב שלי שהכרתי (הוא זה שפתח לי במידה מסוימת את העיניים ואמר לי שלא אסכים שכך ידברו/יתנהגו אליי) החלטתי שאני משיבה לעצמי את כל החברות שלי, שאני יוצאת גם אם הוא לא רוצה לצאת, שאני אדון לעצמי ועונה לו אם יש צורך, לא בוכה יותר (גם אם ארצה הדמעות כבר לא יורדות) ובאמת כך היה, התחלתי לצאת עם חברות לשתות קפה, שאלתי אותו אם הוא רוצה לצאת ואם לא רצה אז הייתי יוצאת בעצמי לשבת אצל חברה או לצאת לסרט, זה כמובן לא מצא חן בעיניו, כל השינוי הזה שחל בי עורר בו פחד, מה גם שהידיד הטוב שלי הפך להיות החבר הכי טוב שלי, נתן לי כבוד, החזיר לי את הבטחון העצמי וגרם לי לא לפחד להיות אני.
היום המצב הוא כזה שאני מפחדת לומר לו שאני יוצאת לחברה כי הוא סופר לי את היציאות (אני מדברת על בילוי של פעם בשבוע, פעם בשבועיים ולפעמים יותר מזה), למשל, חברה הזמינה אותי לבית קפה עם חברה נוספת שלה, יצאנו בסביבות השעה עשר וחזרתי באחת מרוב שהיה כל כך כיף, פיטפטנו והעברנו שיחת בנות כיפית, כשחזרתי הביתה הוא חיכה לי מעבר לדלת ונזף בי כמה זמן שותים קפה, הנזיפות האלה חזרו על עצמם גם למחרת עד שהתחרטתי שהלכתי, זה בקיצור, זה רק חלק ממה שאני עוברת. אני רוצה את החופש שלי. אני רוצה לשמוח. אני רוצה לצאת מתי שאני רוצה (ודאי לא בהגזמה). אני לא רוצה לעשות דברים תחת זכוכית מגדלת. אם אני מדברת בטלפון עם חברה בשקט הוא ישר רוצה לדעת מה נאמר ולמה דיברתי בשקט. אני חנוקה.
הוא אבא טוב, הוא עוזר לי בבית, הוא מפרנס בכבוד אבל בכל זאת אני לא יודעת מה לעשות. כבר כמעט נפרדנו, כבר כמעט הייתי ברבנות ואז איכשהו רחמתי או פחדתי או שניהם גם יחד והסכמתי לחזור.
מה לעשות? האם זה בסדר איך שהוא מתנהג ואולי אני מבקשת יותר מידי?
אנא תנו לי מצב נורמלי של בני זוג שצריך להיות כי אולי בעצם אני זאת שלא בסדר.
תודה.