עוד בנושא
פורומים חדשים
כלים שימושיים
נלקחת כמובן מאליו....
עוד מעט אימא (1.7.2005, 10:21)שלום ד"ר חסון
התחתנתי בגיל 21, ואחרי שנה של ניסיונות נכנסתי ברוך ה' להריון, אני בחודש שביעי. עקב ההריון פוטרתי (לפני כחצי שנה), מאז לא מצליחה למצוא עבודה (אני גם סטודנטית). כך שיוצא שבעלי בעצם הוא המפרנס היחיד...
הוא עובד מאוד קשה (גם מבחינת שעות וגם פיזית), כבר שנתיים באותה עבודה. בזמן האחרון, במיוחד כיוון שאני לא עובדת, אני מרגישה שהוא מרשה לעצמו "לחיות כמו מלך"... לפני ההריון הוא היה עוזר מאוד בבית, שוטף כלים לפחות פעם- פעמיים בשבוע (מתי שהייתי מבקשת), עוזר לשטוף את הבית, וכו'... יש תחומים בבית שרק אני עושה כמו כביסות, בישולים, קניות, מה שמשאיר מעט מאוד תחומים שאני צריכה בהם את עזרתו. בחודשים הראשונים להריון הבית היה קצת מוזנח (סבלתי מאוד מהקאות... בקושי עמדתי על הרגליים)- מה שלא הפריע לו ולא גרם לו לתת יד בבית (גם אם התחננתי). אח"כ כשהתחלתי להרגיש יותר טוב ו"חזרתי לעצמי", התחלתי לאט לאט לטפל שוב בבית, ובעצם אני היחידה שעושה זאת.
הבעל מגיע מהעבודה, אני מיד מגישה לו אוכל לשולחן (מתוך מחשבה שאם הוא ינוח עכשיו אולי יהיה לו מצב רוח יותר טוב והוא יסכים לעזור קצת), בכלל, אני נוטה לפנק אותו (בין היתר בגלל געגועים- אני בקושי רואה אותו), ולתת לו חופש ככל האפשר (לדוג' לעודד אותו לצאת לבד עם חברים). הוא מגיע מסריח (ממש) שאני לא יכולה לשבת לידו (אני מאוד רגישה לריחות, במיוחד בגלל ההריון), ולא נכנס להתקלח עד לדקה שלפני שהוא הולך לישון. מה יוצא מזה? אני כל היום בבית, מטפלת בדברים בשבילו גם בסידורים (בנק, דואר, קניות וכו'), מכבסת מנקה מבשלת עושה הכל... הוא מגיע מהעבודה, זורק איזו נשיקה, מקבל אוכל עד לפה ויושב בפוזה הקבועה על הספה עד הלילה, נכנס להתקלח ומיד נרדם... אם אני מבקשת שיקום להתקלח- הוא אומר "עוד מעט" ולא קם, עד שעה מאוחרת מאוד, ואז יש 2 אפשרויות: או שאני אוותר, ואז אני נשארת מתוסכלת ולא מצליחה לישון, או שאני מבקשת שוב (מידי חצי שעה בערך), בצורה עדינה ויפה, וזוכה ליחס של "את מציקה תעזבי אותי בשקט", ולפעמים גם לצעקות, אנחנו רבים ושוב אני נשארת מתוסכלת... כשאנחנו רבים הוא אומר לי לבוא לשבת לידו, אבל אני לא מסוגלת לשבת לידו לפני שהוא התקלח, ממש פיזית לא יכולה... ניסיתי גם לתת לו להגיע לזה לבד (כלומר לא להעיר ולראות מה קורה)- זה לא עוזר הוא נהנה מה"חופש" שלו ולא טורח לקום להתקלח.
דיברנו על זה מיליון פעמים, לא רק בריבים אלא גם בשעת רגיעה, התגובה שלו: "ככה אני, אני לא אוהב להתקלח ישר כשאני מגיע (אין לי כוח), ואח"כ כשאני רואה טלוויזיה אני לא מסוגל (!!!) לקום באמצע תוכנית או סרט" כאילו שפיזית יש לו מגבלה. בקשר לניקיונות הוא אומר "אני לא מכריח אותך לנקות אל תכריחי אותי...".
דבר נוסף, הוא ממש לא מתחשב בי בגלל ההריון, הוא אומר שהריון זה לא מחלה, ושהכל בראש ואני מתפנקת.. אפילו שהוא היה רואה אותי מקיאה כל יום כל היום, לא הייתי אוכלת כלום, ירדתי 7 קילו... עדיין הוא חושב שאני מפונקת... אם לדוג' אני אבקש (ואני לא מבקשת הרבה...) ממנו ללכת לקנות משהו כשיש לי חשקים, הוא רב איתי שאין לו כוח, ואני הולכת לקנות לעצמי.
ההתנהגויות האלו קורות גם בסופ"ש, כשהוא אחרי המון שעות שינה ובילוי עם החברים...
הגעתי למצב שיש לי מחשבות של "בשביל מה התחתנתי? אני כל היום עושה בשבילו (מטפחת את ה"קן" שלנו), הוא מגיע מהעבודה, אוכל (אוי ואבוי אם אני אבקש שישטוף כלים- זה ייגמר בריב והוא בכ"ז לא ישטוף), אני צריכה לנקות אחריו כל הזמן, אני נושאת את הילד שלו (הוא מאוד מאושר מההריון הוא חיכה לזה יותר ממני אפילו) והוא לא טורח קצת בשבילי, ובסופו של יום אני אפילו לא מקבלת את המגע האנושי שאני צריכה".
כמובן שגם יחסי המין נפגעים מכך... אני מרגישה דחויה, הוא כבר לא מחבק ואוהב כמו שהיה... אני לא יודעת מה לעשות???
ניסיתי "שביתה", לא לנקות ולתת לו לחיות בזוהמה עד שהוא יזיז את עצמו- לא עזר. ניסיתי לבקש פעם אחת ולא "להציק"- הערב מגיע והוא "שוכח" ואז הוא כבר עייף. כשאני מבקשת יותר מפעם (והכוונה לפעם בשעה אולי)- אני קרציה. ניסיתי לדבר איתו שיבין מה עובר עלי- גם לא עוזר. אני מרגישה חסרת אונים...
הדבר הגיע לשיא אתמול: הוא כרגע במילואים, ושלשום ישן מחוץ לבית. אתמול הגיע אחרי 9 בערב, ושוב- מול הטלוויזיה. במשך הערב הכנתי לו עוגה, וכשהוא בא הכנתי לו שתיה והגשתי לו את העוגה. ישבתי איתו קצת (כמעט הקאתי), וקמתי לחדר. פעם בשעה חזרתי לסלון וביקשתי יפה שיקום... אחרי שישנתי לבד יום קודם (ולא ממש הצלחתי לישון), הייתי מאוד עייפה, רציתי שהוא יבוא לשבת איתי קצת במיטה עד שארדם (מה שהיה לוקח שניות). והוא מבחינתו- הטלוויזיה יותר חשובה. נשאר מול הטלוויזיה עד אחרי 12 בלילה (ב-12 התייאשתי והלכתי לישון לבד... שוב). אח"כ כשהוא נכנס למיטה התעוררתי ובמקום להתנצל הוא פתח בריב "למה אני מציקה לו, למה רע לי כשטוב לו, למה אני מנסה לשלוט בו"... האם זאת בקשה מוגזמת לראות את בעלי אחרי יומיים שלא ראיתי אותו??? זה נגמר ממש רע- בבכי ובצעקות, ואפילו אמרתי לו כל מה שאני חושבת (שעדיף לי להיות לבד). התגובה שלו- "אני לא מחזיק אף אחד בכוח".
לפני ההריון יכולתי יותר "לשלוט" בעיניינים שלא יתחממו יותר מידי (הייתי יושבת איתו לשיחה ומסבירה לו ומנהלת איתו מו"מ עד שהיינו מגיעים להסכמה). עכשיו אני כ"כ חלשה ועייפה שאין לי כוחות לזה, ואם אני לא מנהלת את השיחה הוא לא ינסה להביא אותנו לפתרון חיובי, אלא "לנצח" בוויכוח, ובסוף זה נגמר בצעקות ובכי. אין לי כוחות יותר.
מה ששכחתי לציין, שהוא מאוד אוהב אותי, ואני מאוד אוהבת אותו וקשורה אליו, מאוד קשה לי בלעדיו, ואף אחד מאיתנו לא רוצה לפרק את הקשר. רק שהוא רגיל שאני עובדת על הקשר ולא מוכן להשקיע מאמץ בשימור הקשר.
דבר נוסף- הוא מאוד אנטי פסיכולוגים, ולא מוכן ללכת לייעוץ זוגי...
אז מה אפשר לעשות??? אני לא רוצה לחיות בלעדיו, במיוחד שיש לנו ילד בדרך...