שלום לך ד"ר חסון,

אני מתגוררת עם משפחתי הגרעינית (בעלי ושני ילדים - האחת 3 שנים ותינוק בן 8 חודשים) בחו"ל כבר כ- 7 חודשים. אני מרגישה שיחסי עם בעלי הולכים ותפוררים ואינני יודעת למי לפנות לעזרה. בשבוע הבא ימלאו לנישואינו 5 שנים ואני לא יודעת אם לשמוח או לבכות. אינני יודעת אפילו במה להתחיל.

אני מרגישה שאני מתמודדת לבד עם מטלות הבית והטיפול בילדים וזה ממוטט אותי - לא פיזית אלא נפשית. בעלי יודע מזה אבל לא עוזר כי "אני עובד ומביא כסף ואת בבית" (אין לי יכולת לעבוד פה ובאנו מראש לשנה ולכן הפסקתי בינתיים את עבודתי בארץ עד שנחזור. אם זה היה תלוי בי לא הייתי נשארת בבית לדקה מרצוני). בעלי הוא טיפוס שצריך המון זמן לעצמו ואני מוצאת את עצמי ערבים שלמים בודדה למרות שהוא בבית אבל לא איתנו אלא עם המחשב או בספר או כל עיסוק אחר שהוא מוצא. גם לאחר שהילדים הולכים לישון הוא נשאר עם המחשב עד אמצע הלילה.

אני כל הזמן מנסה לדבר ולהסביר שקשה לי ואני צריכה עזרה וגם קצת יחס אבל אני מקבל תגובות תוקפניות מילולית כמו "את לא עושה כלום גם ככה ורק אוהבת להתלונן. מאז שהגענו הפכת לעצלנית ולפרזיטית". זוהי רק דוגמא לחלק מהתגובות. אני לא יודעת אם הוא מתכוון לדבריו או שמא הם נאמרים בשעת כעס אבל הם נחרטים חזק בליבי וכל פעם שאני נזכרת בהם הדמעות כואבות בגרוני.

כדי שהתמונה תהיה מדוייקת ולא תצטייר כחד כיוונית, אני אנסה לתאר לך את מה שהוא אומר: "לא משנה מה אני יעשה את אף פעם לא תהיי מרוצה. אני כבר מיואש מהקשר הזה ולא רוצה לדבר יותר על כלום". הוא טוען שהוא כן עוזר ואני לא עושה כלום בבית ורק מתלוננת.

אני מרגישה שהוא הפך את עניין העזרה למשהו עקרוני שהעקרון הוא מאבק כוחות. בעלי הוא בן אדם קשה ועקשן ואני כל הזמן מנסה לרכך ולומר שאני לא במאבק איתו ואני באמת זקוקה לעזרה, גם ככה לא טוב לי שאני בבית והעיסוק היחיד שלי זה הילדים והבית אבל זה נופל על אוזניים חרשות. אני חייבת לציין שבעלי בחודש האחרון לא עובד קשה כמו בהתחלה ויש לו פחות לחץ והוא עובד המון מהבית. גם שהוא נוסע לעבודה, אין לו שם עם מי לדבר והוא גם כן די לבד. אבל בשעת משבר שנינו צריכים לעשות מאמץ לשפר ולתקן ואני מרגישה שהוא בוחר להרוס במקום לבנות ולי ממש נמאס לפייס, להבין ולחכות להבנה.

מה עליי לעשות?

אני יודעת שאולי יחסית לבעיות אחרות זה נשמע תפל אבל זה בעוכריי יום יום ואני ממש מדוכאת ועצובה. והאמת - אני פוחדת שזה יפגע באהבה שלי אליו. הוא ממש הפך בעיני למפלצת שרואה הכל מובן מאליו ושזקוקה להיות עם עצמה ועם עצמה בלבד. אני בטוחה שגם לו לא טוב. האם עליי לותר ולעשות הכל לבד? אני לא מסוגלת לחיות בבית לא שוויוני.

תודה רבה.