פגיעות צלילה

פגיעות צלילה והטיפול בהן

מי לא התפעל מדולי הפנינים, הצוללים לדקות ארוכות אל מתחת לפני המים ושבים ובידם צדפות יקרות ערך - שהייה מתחת לפני המים אפשרית לפרק זמן קצר בלבד, מאחר שיש הכרח בשאיפה של אוויר צח כדי לקיים את החיים. שולי הצדפות מסוגלים לשהות פרק זמן ארוך יותר מאשר כל אחד מקוראי ספר זה, אולם, צורכי הצבא והתעשייה ובהמשך ספורט הצלילה הנפלא מאפשרים צלילה לפרקי זמן ארוכים. הצלילה לעומק ניכר ולמשך פרקי זמן ניכרים מבוססת על הכרה מעמיקה (כמובן) של פיסיולגיית האדם הנמצא מתחת לפני המים.

בארץ ישנם כ-50,000 צוללים ובנוסף מספר גדול של תיירים המגיעים לאתרי צלילה בים התיכון ובים סוף. עם העלייה במספר היורדים אל מתחת לפני המים, עלתה גם שכיחות תאונות הצלילה ולכן כל איש צוות רפואה באשר הוא, עשוי לטפל בנפגע שאירעה לו תקלה בעת הצלילה.

מבוא קצר והסבר

אנו חיים ופועלים כאשר לחץ האוויר מסביבנו הוא אטמוספירה אחת - אטמוספירה היא יחידת לחץ וניתן לתארה כלחץ שמפעיל עמוד מים בגובה של 10 מטר על שטח של 1 ס"מ מרובע. חוקים פיסיקליים פשוטים המתארים את התנהגות הגזים מאפשרים לאדם לבצע צלילה לעומק ולא להיפגע. ידיעת החוקים היא הבסיס להגשת העזרה הראשונה.

חוק בויל

נפח הגז משתנה ביחס הפוך ללחץ. ולכן - ככל שהלחץ גדל (עם הירידה לעומק) נפח הגז הנמצא בבועיות הריאה, קטן. אם הצולל עולה בבת אחת, הלחץ קטן ונפח האוויר גדל!

חוק הנרי

נפח הגז המתמוסס בנוזל תלוי בלחץ הגז שמעל הנוזל ובתכונות מסיסות סגוליות של הגז. ככל שהלחץ החלקי גדול יותר נפח הגז שיתמוסס גדול יותר.

חוק דלטון

או חוק הלחצים החלקיים - הלחץ בתערובת של גזים הוא סכום הלחצים של כל גז בנפרד. כל הגזים הנמצאים באוויר לחצם המשותף הוא בן אטמוספירה אחת. (1 אטמוספירה = 760 מ"מ כספית. הלחץ החלקי של חמצן הוא 21% מ-760, כ-150 מ"מ כספית.)

ככל שעולים לגובה רב, במטוס ממריא או בטיפוס על הר גבוה, הלחץ קטן, אולם החלק היחסי, אחוז הגז, נשאר קבוע. בגובה רב, אמנם אחוז החמצן הוא 21% אולם הלחץ החלקי שלו נמוך יותר. (בירושלים הלחץ הברומטרי הוא של 700 מ"מ כספית ו-21% חמצן יש להם מתח של 140 מ"מ.)

יש להגדיר גם:

לחץ יחסי: הלחץ הנוצר על ידי עמוד המים מעל הצולל. כל 10 מטר = 1 אטמוספירה.

לחץ מוחלט: היינו הלחץ היחסי + 1 אטמוספירה הקיימת בגובה פני הים.

בגובה פני הים נמצא הצולל בלחץ של 1 אטמ' מוחלטת. ירידה לעומק של 10 מטר מביאה להוספת אטמוספירה אחת ללחץ הפועל על גוף הצולל.

לדוגמא, בעומק 20 מטר יהיה הלחץ הסביבתי 3 אטמ' מוחלטות (2 אטמ' הנוצרות על ידי עמוד המים + 1 אטמ' מגובה פני הים). מכשיר הצלילה מספק לצולל את גז הנשימה בלחץ השווה ללחץ הסביבה בה הוא נתון, אם לא כן - לא יוכל הצולל לנשום. נשימת גז בלחץ גבוה מאפשרת, כאמור, את הצלילה והשהייה בעומק אולם חושפת את הצולל הבלתי מאומן לתקלות ולתאונות צלילה.

תאונות הצלילה השכיחות

1. חבלת לחץ (Barotrauma)

תופעה זו מוסברת על ידי חוק בויל. דהיינו שינויי הלחץ גורמים לשינוי בנפח הגז הכלוא בחלל סגור בגוף כמו האוויר הכלוא באוזן התיכונה, הגז הנמצא במערות האף.

גז רב נמצא בבועיות הריאה וכן בחללים מלאכותיים הנוצרים על ידי ציוד הצלילה כגון החלל הנוצר בין המסכה לפנים או חלל הנוצר באוזן חיצונית עקב כובע צלילה הדוק מדי.

חבלות הלחץ נחלקות לשני סוגים עיקריים: מעיכה (Squeeze) ופיצוץ (Burst).

א. מעיכה - תופעה זו מתרחשת כאשר הלחץ הסביבתי מסביב לאיבר הנפגע עולה (למשל, עם הירידה לעומק רב). נוצר תת לחץ יחסי הגורם למעבר נוזלים ודם מהרקמות הסמוכות אל החלל הסגור. כאשר תת הלחץ פועל כנגד דופן גרמית שאינה גמישה, כגון דפנות מערות האף (הסינוסים), נגרם כאב המתגבר ככל שמעמיקים בצלילה.

במקרה שדופן החלל גמישה (כמו בבועית הריאה) יורגש תחילה כאב ובהמשך עלולה רקמת בועית הריאה להיקרע, פשוטו כמשמעו.

הכאב המלווה חבלת מעיכה חולף או מוקל עם העלייה לעבר פני הים, לעבר לחץ בן אטמוספירה אחת. האבחנה נעשית לפי סיפור מעשה אופייני - צלילה והופעת כאבי אוזן קשים או כאב מעל מערות האף, הכאב חלף כאשר הצוללן עולה ויוצא מהמים. הרופא יתבונן בעור התוף בעזרת אוטוסקופ ויוכל לראות נוזל או דמם באוזן התיכונה ואפילו קרע של עור התוף. הקשה קלה מעל מערות האף גורמת לכאב.

למרות שמרבית הצוללנים מודעים לבעיה, הרי על החובש להדגיש בפניהם כי אין לבצע צלילה נוספת בשום אופן.

ב. פיצוץ - בעת שצולל עולה מהר מדי מעומק רב או שעוצר את נשימתו בעת העלייה, הגז הנתון בריאה גדל בנפחו ועלול להביא לקריעתה. כתוצאה מכך יצא אוויר מחלל הריאה אל מעטה הריאה ובצורה דומה למה שקורה בפציעות חזה יוצר חזה אוויר או שכמות נכבדה של בועות אוויר יחדרו אל מתחת לעור, ואז מקבלים תופעה של אמפיזמה תת עורית שניתן להרגישה בקלות כאשר לוחצים קלות על דופן בית החזה וחשים באוויר, כאילו לוחצים על ספוג מלא אוויר. בועות אוויר ייסחפו אל זרם הדם ויגיעו אל המוח, שם יגרמו נזק קשה שיתבטא בשיתוק, בעיוורון, בהפרעות בתחושה, בהפרעות קשות במצב ההכרה עד אובדן מוחלט. תסחיף אוויר יכול גם לחסום את העורקים המספקים את שריר הלב, אז יופיעו סימנים של תעוקת חזה ובהמשך אוטם בשריר הלב.

האבחנה נעשית בהתאם לסימנים הקליניים וסיפור של עלייה מהירה לפני השטח או עצירת נשימה מסיבה כלשהי בעת העלייה. הצלילה אינה חייבת להיות עמוקה.

אבחנה: הסימנים מופיעים בדרך כלל תוך מספר שניות ועד דקות אחדות לאחר ההגעה לפני המים. ניתן להבחין בתופעות רבות ביניהם - חולשה ושיתוק גף ובמקרים חמורים רואים התקף התכווצויות (כמו אצל חולה אפילפסיה) ובהמשך מאבד הצולל את הכרתו והסכנה לחיים ניכרת ביותר.

2. מחלת הדקומפרסיה:

החנקן מהוה כ-80% מהאוויר אותו אנו נושמים, אולם הוא אינו נוטל חלק כלשהו בתהליכי הנשימה, הוא גז אינרטי. לפי חוק הנרי (ככל שהלחץ גדל, מסיסות הגז בנוזל תגדל), עם הירידה לעומק גדל הלחץ וכמות ניכרת של חנקן עוברת אל הרקמות והדם. ככל שהצלילה ממושכת ועומקה רב יותר כך תגדל כמות החנקן שברקמות. החנקן עובר בעיקר לרקמות עשירות בשומן כמו מערכת העצבים. כל עוד הצולל נתון בעומק אין לגז החנקן המצטבר כל אפקט למעט הרגשה של מה שמכונה "שיכרון מעמקים" - הרגשה הדומה למה שחש אדם ששתה זה עתה כוסית או שתיים של משקה משכר. השיכרון הזה עלול להביא לקבלת החלטות מוטעות מתחת לפני המים הגורמות לתאונות הצלילה.

מחלת הדקומפרסיה קשורה בשלב העלייה מהצלילה, כאשר הגז האינרטי יוצא מהרקמה - ופורץ בצורת בועות אל חללי הגוף - בדיוק כפי שבקבוק משקה מוגז הנפתח בבת אחת עולה על גדותיו וכל הגזים שבו מתפרצים לצאת. בועיות הגז המתפרץ מהרקמה נעות במחזור הדם וגורמות למגוון תסמינים החל מכאבים במפרקים הגדולים (כתף, מרפק, ברך וירך), סימנים עוריים כגון פריחה וגרד ועד לאוטם ריאתי. נגרמת פגיעה במערכת שיווי המשקל באוזן פנימית המביאה להופעת סחרחורות, טינטון וירידה בשמיעה, והמצב עלול להימשך ולהגיע לכלל שיתוק קשה. על מנת להימנע ממצב רוויון היתר ומחלת הדקומפרסיה הנובעת ממנו נעזר הצולל בטבלאות המכתיבות את זמן השהייה בכל עומק ואת קצב העלייה מהצלילה, כולל תחנות בעומקים שונים.

טיפול במחלת דקומפרסיה ובתסחיפי אוויר

הטיפול הראשוני בשטח בשני המקרים הוא זהה. לאחר ביצוע פעולות החייאה ראשונות של שמירה על נתיב האוויר והנשימה יש לשים לב להכרח ביצירת התנאים הבאים:

חמצן: יש לספק לנפגע הצלילה חמצן בריכוז הגבוה ביותר האפשרי בתנאי השטח. בלון חמצן ומסכה של 100% חמצן הכרחיים לשם כך. אם אינו נושם כלל ההנשמה תיעשה תוך העשרת האוויר הנשאף למקסימום האפשרי. בכל מקרה, יש לספק חמצן כמה שיותר מהר, בריכוז כמה שיותר גבוה ובצורה המשכית עד הגעה לתא לחץ.

נוזלים: בכל נפגע צלילה יש להחדיר צנתר לווריד היקפי מהר ככל האפשר. תמיסת העירוי היא של הרטמן והקצב ייקבע על ידי רופא.


תא הלחץ בבית החולים יוספטל שבאילת

לחץ: תא לחץ הוא הטיפול היחיד הספציפי לתסחיף אוויר ולמחלת הדקומפרסיה. יש להעביר את הנפגע כמה שיותר מהר לתא לחץ. בתא הלחץ ניתן לספק חמצן וליצור תנאים הדומים לאלה שהיו בעת הצלילה ולבקרם ולשלוט בהם. זהו טיפול חיוני ביותר ומציל חיים. לעתים נפגע צלילה חסר הכרה המוכנס לתא הלחץ שב להכרתו תוך כדי העלאת הלחץ בתא, כאשר החנקן מסולק מהבועית ומהרקמות ומוצא החוצה דרך הריאות. בארץ קיים תא לחץ באילת, המאפשר מתן עזרה ראשונה למספר אנשים יחד עם רופא. התא המרכזי והמשוכלל נמצא בחיפה. העזרה הראשונה שביכולתך להגיש לנפגע, פרט להנשמה ומתן החמצן, היא לדאוג להודיע מיידית לאנשי תא הלחץ על העברת הנפגע ולקבל הוראות מדויקות מהם.

דגשים:

  1. סיפור הצלילה מסייע ברוב המקרים לאבחנת הפגיעה.
  2. בתאונות צלילה, ובמיוחד במקרים של תסחיפי אוויר, יש לשלול חזה אוויר או אמפיזמה תת עורית. אם קיים חזה אוויר, יש להכניס נקז בין-צלעי (על ידי רופא).
  3. את הנפגע יש להשכיב אפרקדן ולשמרו במנוחה.

סיכום הפעולות שיש לבצע בשטח:

  1. טיפול לפי ABC כבכל מקרה אחר. שים דגש על אבחנת חזה אוויר או אמפיזמה תת עורית.
  2. השכב את הפצוע במאוזן ושמור אותו במנוחה מוחלטת.
  3. ספק חמצן בריכוז הגבוה ביותר שבאפשרותך ובסמכותך.
  4. יש להחדיר צנתר לווריד ולשמור אותו פתוח לצורך מתן תרופות ונוזלים.
  5. העבר את הנפגע לתא לחץ ללא דיחוי.

מתוך "עזרה ראשונה להצלת חיים",
מאת פרופ' יואל דונחין ונתן קודינסקי
משרד הביטחון - ההוצאה לאור