מדוע אנחנו מזעיפים גבות?

בנערותו לא גילה צ'רלס דרווין שום כשרונות מיוחדים. מחוץ לחיבה לאיסוף חיפושיות. אביו המודאג שלח אותו ללמוד כמורה. ייתכן שהכנסייה הייתה זוכה בשירותו של כומר מתון ונעים הליכות, לולא אינה המקרה לדרווין הזדמנות ששינתה את חייו. באותה תקופה היו נשלחות ספינות למסעות מחקר ארוכים סביב כדור הארץ. לספינות כאלה היה מתלווה אדם שתפקידו הרשמי היה איסוף תצפיות על הטבע, אבל כנראה יותר מכך היה אמור לשמש בן לוויה לרב החובל, להנעים עליו את זמנו ולהקל את בדידותו (אנשי הצוות האחרים היו בני המעמד הנמוך, ורב החובל לא היה אמור להתרועע אתם). לאוזנו של דרווין הגיעה השמועה על משרת בן לוויה כזו באונייה בשם "ביגל" והוא פנה וזכה במשרה.

חמש השנים שבילה דרווין על ה"ביגל" שינו את חייו. הוא היה תצפיתן סבלני ורב אבחנות, והמחקרים שעשה בעקבות התצפיות שאסף הפכו אותו לאחד הזואולוגים המפורסמים של זמנו. את התגלית העיקרית שעשה בעקבות המסע, זו של הברירה הטבעית, שמר במגירה כחמש עשרה שנים, משום שידע באיזו התנגדות תיתקל. רק כאשר קיבל מחוקר טבע צעיר בשם וולאס מכתב ובו אותה תורה עצמה, שוכנע בידי חבריו שעליו לפרסם, והוא כתב את "מוצא המינים", בשנת 1859. בשנים הבאות סערה אירופה כולה במלחמה בין האבולוציוניסטים לבין המאמינים בבריאה. דרווין עצמו, בחוכמתו, נתן לאחרים לנהל את המלחמה, ורק משחש שהקרקע מוכנה פירסם, אחרי 12 שנים, את הספר הקונטרוורסיאלי עוד יותר - "התפתחות האדם".

מתחילה התכוון דרווין לצרף ל"התפתחות האדם" פרק על האבולוציה של ההתנהגות. אלא שהפרק הלך והתארך, והפך לספר נפרד, "הבעת הרגשות באדם ובחיות". הספר הזה, שביפי אבחנותיו אינו נופל משני חבריו המפורסמים ממנו, היה ראשיתו של מה שהתפתח במאה העשרים למדע בפני עצמו - האתולוגיה, חקר ההתנהגות של בעלי החיים.

מה שדרווין ניסה להראות הוא שמקורן של הבעות הפנים והגוף הוא פונקציונלי. כלומר, במקורן הן מילאו תפקיד כלשהו. בכך הוא לא היה ראשון: הקדימוהו רבים, ביניהם רופא צרפתי בשם דושאן, שאף כתב ספר על הנושא. אלא שדרווין הוסיף מספר אבחנות עמוקות.

קחו, למשל, את הבעת הגועל. זוהי אולי ההבעה הקלה ביותר לזיהוי: היא חיקוי של יריקת אוכל. קצוות הפה נמשכים לצדדים, והלשון כאילו דוחפת את האוכל החוצה - בדיוק מה שתינוק עושה כאשר הוא רוצה לפלוט משהו מפיו.

עוד הבעה קלה לזיהוי היא זו של הכעס. זוהי, בפשטות, הכנה להתקפה. מבין שני הרכיבים קל יותר להסבר זה של חשיפת השיניים, שמכין אותן לנשיכה. ומה בדבר הזעפת הגבות? היא נועדה להגן על העניים. בזמן עימות אי אפשר לעצום את העיניים, משום שצריך לראות את היריב, ומשום כך האפשרות היחידה להגן עליהן היא בעזרת הגבות.

עוד הבעה קלה יחסית - זו של הפתעה. אנחנו נרתעים, קופאים על עומדנו. מרימים את הגבות ופותחים את הפה. כל אלה נועדו לשרת מטרה אחת: שלא להתגלות. פתיחת הפה מאפשרת נשימה שקטה יותר, ואילו הקפיאה נועדת לכך שלא יבחינו בנו. גם הרמת הגבות נועדת לכך: במצב כזה אפשר להחזיק את העיניים פתוחות זמן רב ללא תזוזה (תיאוריה אפשרית אחת היא שהרמת הגבות נועדת לראות היטב יותר, אלא שבדקו ומצאו שלמעשה היא אינה מרחיבה את שדה הראייה).

מה בדבר הפרצוף העצוב, שבו קצות הפה נמשכים כלפי מטה? בכדי להבין את ההבעה הזאת, התבוננו בשתי התמונות הבאות, שצולמו בהפרש זמנים קטן:

בראשונה. שבה התינוק רק מתחיל לבכות, רואים בבירור את משיכת קצוות הפה כלפי מטה. הסיבה היא שבשלב זה התינוק עדיין מנסה לשלוט בבכי. אלא שהשליטה פחותה יותר בשרירים שמושכים את קצות הפה התחתונים מאשר באלה שמושכים את קצות הפה העליונים. בשלב השני נמשכים גם קצות הפה העליונים כלפי מעלה, ואז מופיעה הבעת הבכי המלאה - ונעלמת הבעת הפרצוף העצוב.

מה שדרווין הבין הוא שהבעת העצב מקורה בנטייה נשלטת לבכות. השליטה הזאת פועלת פחות על קצוות הפה התחתונים מאשר על העליונים, וכך יוצא שרק הם נמשכים כלפי מטה.

ומה בדבר המצח החרוש קמטים בזמן צער? גם הוא תוצאה של בכי נשלט. בזמן בכי התינוק עוצם את עיניו, משום שכאשר צורחים צריך להגן על העיניים מפני לחץ הדם המצטבר בפנים (כאשר צורחים, כידוע, מאדימות הפנים). כאשר מתעורר בנו הרצון לבכות אנו רוצים לכן לעצום את עינינו, והמצח חרוש הקמטים הוא תוצאה של פעולה נגדית, שנועדת להשאיר את העיניים פקוחות.

דרווין מאיר כאן, מן הזווית שלו, את העובדה שמתחת לקליפה הדקה של התרבות חבוי בכל אדם תינוק שרוצה לבכות. וחבוי גם אדם קדמון שהפתעה היא בשבילו חיה מפחידה שעלולה לגלות אותו.

כל אלה (ויש עוד רבות אחרות מסוג זה) הן הבחנות יפות, בחלקן מחוכמות ביותר. אולם הסברו הגאוני ביותר של דרווין היה, ללא ספק, להבעת חוסר הישע, או ה"אני לא יודע". זוהי החידתית שבין ההבעות: קשה מאוד למצוא איזשהו תפקיד למשיכת הכתפיים, או לפשיטת האצבעות לצדדים. ואכן, מה שדרווין הבין הוא שמקורה של ההבעה אינו פונקציונלי ישירות, אלא היא היפוך של הבעה פונקציונלי זו של הכנה להתמודדות. בהכנה להתמודדות אנחנו מאגרפים את היד כאן אנחנו פורשים את האצבעות; בהכנה להתמודדות הידיים מקורבות אל הגוף בכדי להגן עליו, כאן הן נפרשות לצדדים; בהכנה להתמודדות אנחנו מקשיחים את הצוואר, כדי להשתמש בו בהתקפה, כאן אנו מושכים בכתפיים; בהכנה להתמודדות הגבות מוזעמות, כאן הן נמשכות כלפי מעלה; בהכנה להתמודדות נחשפות השיניים במשיכת השפתיים העליונות: כאן נמשכות השפתיים העליונות כלפי מטה.

לו היה רק רכיב אחד מתהפך, לא היתה בכך ראיה של ממש לתיאוריית ההיפוך. אולם כאן לפנינו לפחות חמישה רכיבים שונים שמתהפכים - זה לא יכול להיות מקרה!

דרווין גילה את תופעת ההיפוך גם בהבעות תוקפנות של חיות אחרות. לא רק באדם. הוא קרא לתופעה הזאת "אנטיתזה".

מדוע הופכים? כלומר. מהו מקורה של תופעת האנטיתזה? לדרווין אין הסבר משכנע. בקיץ האחרון ניסיתי, עם קבוצת תלמידי "סייטק", לבדוק תיאוריה המסבירה את התופעה. התיאוריה היא שההיפוך נועד לאינהיביציה. כלומר, הוא נועד לעצור בעד עצמך מלבצע את הפעולה המקורית. למשל, אתה רוצה לדעת איפה רחוב ריינס. מה שבעיני האדם הקדמון שבתוכך מסתמן כמשימה מסוכנת. אתה מגלה שאינך יכול להתמודד עם המשימה. ואז מוטב לך שתעצור בעד עצמך. או, כאשר אתה רוצה להתמודד עם יריב ומגלה שהוא עולה עליך, מוטב לך לעצור בעד כוונותיך התוקפניות, שמא תיפגע. ואינהיביציה כרוכה בהיפוך, הן ברמת השרירים (הפעלת שרירים אנטגוניסטיים) והן ברמה הפסיכולוגית (אחת הדרכים להכחיש בפני עצמך נטייה מסוימת היא הצהרת היפוכה). זוהי הסיבה לכך שההיפוך מופיע רק בנוגע להבעות של תוקפנות והתמודדות: אלה הן הסיטואציות הקלאסיות שבהן אינהיביציה עלולה להתגלות כנחוצה.

דרך המחקר שלנו היתה לראיין אנשים בעניינים קרובים אליהם ומרוחקים מהם. למשל. על יחסם לדבר מה משמעותי בעבורם, לעומת אינפורמציה שאינה מעלה ואינה מורידה להם הרבה. ההנחה היתה שעניינים קרובים ללבו של אדם יעוררו בו יותר נטייה להתמודד אתם, ולכן גם יעוררו את הבעת "חוסר הישע" יותר. ההנחה הזאת אכן אושרה, כאשר נספרו הבעות חוסר הישע בשני סוגי השאלות. מה שעוד גילתה הספירה. והיה מפתיע בעבורנו, היא עד כמה נפוצה הבעת חוסר הישע: לפחות בראיונות, זו היתה ההבעה התדירה ביותר!