מררית מצוייה
תיאור הצמחצמח חד שנתי ממשפחת המורכבים, שגובהו 60-90 ס"מ. הוא גדל בעיקר בגינות, באשפתות בצידי דרכים ובשדות בור. עם רדת הגשמים הראשונים מופיעים עלי שושנת מאורכים ודמויי איזמל, תמימים או משוננים, המכוסים בשערות מאונקלות. עם בוא האביב עולים מתוך השושנת גבעולים, הנושאים בראשם קרקפות צהובות. הפריחה בחודשים מרס-מאי. צבע הפרחים צהוב. הפרי הוא זרעון, הנושא ציצית זיפנית. מועד האיסוף: דצמבר-יוני. מקורות ופולקלורהשם העברי מורה על קרבתו של הסוג למרור. הוא מופיע בתלמוד כצמח, שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: "הנני מרריתא דאגמא, אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח" (סוכה י"ג, ע"א). הערבים קוראים לצמח בלשון סגי נהור בשם "חלואן", שפירושו: המתוק. יתכן מאד שהם משמרים בשם את המתוק המופיע במקורותינו כצמח מאכל: "המלקט עשבים לחים עד שייבש המתוק" (שביעית ט', ו'). רפואה עממיתהצמח נאכל על ידי הפאלחים על עליו וגבעוליו. הוא משמש גם ברפואה העממית - לריפוי כתמים על עור הגוף, גידולי עור חיצוניים ולפעולתם התקינה של המעיים. אופן השימושמבשלים 200 גר' עלים וגבעולים בליטר מים במשך חצי שעה. מסננין את המרתח ורוחצים בו את העור הנגוע בכתמים. יש להתמיד בטיפול לפחות שבועיים. גידולי עור חיצוניים: שוברים גבעולי מררית, ואוספים לתוך כלי את טיפות החלב המטפטפות מהאזורים השבורים. את הטיפות מורחים על גידולי עור. מרתח עלים: מבשלים חופן עלי מררית בליטר מים במשך חצי שעה. מסננים את המרתח ושותים ממנו כוס ביום. מרתח זה יעיל מאד בטיפול במחלות דרכי העיכול, ובעיקר לעצירות קשה. מתוך "צמחי מרפא - מדריך שדה לצמחי המרפא של ארץ ישראל" |