פיגם מצוי
תיאור הצמחשיח ירוק-עד ממשפחת הפיגמיים, שגובהו 50-100 ס"מ. הוא גדל בחבל הים-תיכוני של ארץ-ישראל, בעיקר בצפון הארץ, בבתות, בגריגות ובחורשים פתוחים. נפוץ במיוחד בכרמל המרכזי והדרומי. גבעוליו עגולים, רכים ומסתעפים. עליו מנוצים וגזורים כעין כף יד. כל חלקי הצמח העל-קרקעיים מכוסים בבלוטות המכילות שמן אתרי, ומשום כך מדיף הצמח ריח חריף עז, האופייני רק לו. הפריחה בחודשים פברואר-יוני. הפרחים ערוכים בתפרחות דמויות סוכך, וצבעם צהוב. הפרי הוא הלקט מעוגל, מרובה זרעים. מועד האיסוף: כל ימות השנה. מקורות ופולקלורעל דרך גידולו של הצמח אנחנו שומעים אצל אבותינו: "שרשי המינתא והפיגם… שעקרן לשתלן" (עוקצין א', ב'). הוא שימש גם כצמח תבלין ומרפא. למחלת האבעבועות הלבנות, אשר כונתה בפי אבותינו בשם ענבתא, מרחו דבש מעורב בפיגם (עבודה זרה כ"ח). בגלל ריחו העז וצורת עליו, המזכירה את סמל המזל "ח'מסה", הוא משמש עד היום אצל עדות ישראל וערביי הארץ כצמח בו מרחיקין שדים ורוחות המתרגשין לבוא לעולם. רפואה עממיתברפואה העממית הוא משמש כתרופה בדוקה ומנוסה לריפוי דלקת פרקים, כאבי גב, כאבי ראש עזים, הרעלות קיבה, שיעול המלווה בליחה אצל תינוקות וילדים, דלקות עיניים, כינים בשיער הראש ודלקות אוזניים. אופן השימוששמן פיגם - ממלאים בקבוק פלסטי עד חציו בשמן-זית, דוחסים לתוכו עלים וגבעולים של פיגם בכמות אשר תעלה את מפלס השמן עד לצוואר הבקבוק. פוקקים את הבקבוק, ומניחים אותו בתוך סיר מלא מים. מביאים את המים שבסיר לידי רתיחה. בדרך זאת יוצא השמן האתרי שבעלים אל שמן-הזית ומתקבל שמן פיגם. שמן זה משמש - בדרך של מריחה ועיסוי - כתרופה יעילה מאוד לטיפול בדלקת פרקים ובכאבי גב עזים. רצוי למרוח את השמן כשהוא פושר. לכאבי ראש עזים: טובלים את אצבעות הידיים בשמן פיגם, ומעסים בעדינות את הרקות. לדלקות אוזניים: מטפטפים 2-3 טיפות מהשמן לכל אוזן, כשהוא פושר. משרת פיגם: חולטים 100 גר' עלים וגבעולים בליטר מים רותחים. מסננים את המשרה ושותים כף גדושה. טוב נגד הרעלות קיבה. לעיניים מודלקות: מנגבים את השמורות במשרה. להרחקת כינים: שוטפים את הראש במשרה לאחר חפיפת הראש. מתוך "צמחי מרפא - מדריך שדה לצמחי המרפא של ארץ ישראל" |