שיכרון זהוב

(סכראן – .Hyoscyamus Aureus L)

תיאור הצמח

עשב רב-שנתי ממשפחת הסולניים, שגובהו 20-50 ס"מ. הוא גדל במצוקים בכל חלקי הארץ, ונחשב לאחד הצמחים השולטים בקירות אבן של בתים עתיקים ובחומות. גבעוליו בשרניים. עליו דמויי ביצה, משוננים בשפתם. כל חלקי הצמח מכוסים בשערות בלוטיות, ארוכות ודביקות. הפריחה בחודשים מרס-יוני. הפרחים נישאים באשכולות צפופים בראשי הענפים, כותרתם פעורת לוע, צבעה צהוב ומרכזה ארגמני. הפרי כדורי, דמוי ענבל. מועד האיסוף: כל ימות השנה.

מקורות ופולקלור

יוסף בן-מתתיהו משווה את כובעו של הכוהן הגדול לפרח השיכרון: "ואשר לכובעו הרי היה לו, ראשית, כובע עשוי באופן דומה לכובעים של הכהנים, וממעל לו היה תפור אליו כובע אחר, של רקם תכלת, שהיה מוקף זר זהב, ועשוי שלושה טורים, עליו ציץ גביע של זהב, המזכיר את הצמח הקרוי אצלנו שכרונא" (קדמוניות היהודים ג', ו'). שמו מעיד עליו כי רעיל הוא, ואכן אכילת מנה זעירה ממנו עלולה להיות קטלנית. הרועים הערביים משתמשים בכל חלקי הצמח לניקוי ולהברקה של כלי אוכל בשדה, מעין תחליף לסבון.

רפואה עממית

ערביי הארץ מודעים לעובדה כי הוא רעיל מאוד, ולכן מרבית השימושים בו הם חיצוניים. הוא משמש כתרופה לכאבי ראש, לפצעים פתוחים, למחלות עור קשות ולכאבי פרקים וגב.

אופן השימוש

ראשית עלינו להזהיר, כי כל חלקי הצמח רעילים מאוד, ואין לעשות בהם כל שימוש החורג מן ההוראות המופיעות להלן!

לכאבי ראש: מועכים את הגבעולים והעלים לדיסה, מערבבים אותה בקמח ולשים. את הבצק מניחים בתוך תחבושת, וקושרים אותה אל המצח.

לכאבי פרקים וגב: מטגנים חופן של עלים בשמן-זית, ומורחים את השמן - תוך כדי עיסוי - על פרקים וגב כואבים.

פצעים ומחלות עור: מבשלים 100 גר' עלים וגבעולים בליטר מים במשך שעה. מסננים את המרתח, טובלים בו תחבושת או צמר-גפן, ומניחים אותם על פצעים או על עור נגוע. תרופה זו הוכיחה את יעילותה. יש להיזהר לא לקרב את החומר לפה ולריריות העיניים.


מתוך "צמחי מרפא - מדריך שדה לצמחי המרפא של ארץ ישראל"
מאת: נסים קריספיל
צילם: יעקב שורר