פשתה שעירה
תיאור הצמחצמח חד-שנתי ממשפחת הפשתיים, שגובהו 10-50 ס"מ. הוא מצוי בבתות ובשדות, בעיקר בחבל הים-תיכוני. גבעוליו זקופים, לבנים ושעירים. עליו מאורכים, משוננים או בעלי שערות בלוטיות בשוליהם. הפריחה בחודשים מרס-מאי. הפרחים גדולים וצבעם ורוד. הפרי הוא הלקט. מועד האיסוף: פברואר-יוני. מקורות ופולקלוראבותינו גידלו את הפשתה בגינותיהם, וממנה הפיקו סיבים אשר שימשו בתעשיית הבד והבגד: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" (דברים כ"ב, י"א). הכוהנים היו מצווים להכין את בגדיהם, וביחוד את האפוד, מבד של פשתים. תעשיית בגדי הפשתן תפסה מקום נכבד גם בימי בית שני, והמשנה גורסת כמעט תמיד פשתן, ב"נ" סופית: "הרוצה שיעדן את אשתו ילבישנה כלי פשתן" (כתובות ק"ט, ע"ב). בפשתן היו משתמשים גם להארת הבתים ולהסקה: "אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור" (שבת א', ו'). זרעיה שימשו למאכל ולהפקת שמן רפואי שערכו רב. רפואה עממיתגם היום משמשים זרעיה של הפשתה השעירה ושל הפשתה התרבותית למאכל ולרפואה, בעיקר אצל עדות ישראל המזרחיות. אכילת זרעים בדרכים שונות יעילה מאוד נגד כאבי בטן, אבנים בכליות, בעיות עיכול, תולעים בבטן, מורסות (פרונקלים), טחורים, שיעול, נשירת שערות ואין-אונות. אופן השימושמבשלים 20 גר' זרעי פשתה, יחד עם 20 גר' זרעי שעורה ו-20 גר' זרעי חילבה, בליטר מים במשך חצי שעה. מסננים את המרתח ושותים ממנו 2 כוסות ביום. מרתח זה יעיל נגד כאבי בטן, אבנים בכליות ובעיות בעיכול. זרעים קלויים: קולים 50 גר' זרעי פשתה תרבותית על מחבת עד שיזהיבו, ויוצקים עליהם 3 כפות גדושות דבש. מערבבים היטב ואוכלים. מעדן זה כוחו יפה לרפא שיעול, תולעים בבטן, נשירת שערות ואין-אונות. למורסות ולטחורים: קולים 50 גר' זרעי פשתה תרבותית על מחבת עד שיזהיבו, כותשים את הזרעים לאבקה ומערבבים אותה בשמן-זית. את המשחה הנוצרת מושחים על המורסה וחובשים בתחבושת בד, או מורחים על פצעי טחורים. מתוך "צמחי מרפא - מדריך שדה לצמחי המרפא של ארץ ישראל" |