שבר לבן
תיאור הצמחצמח רב-שנתי ממשפחת הזוגניים, שגובהו 30-50 ס"מ. הוא גדל בעיקר באזורים המדבריים של הארץ. הצמח מעדיף לגדול באזורים עשירים בחנקן, ולכן הוא מאכלס אשפתות וחניוני עזים וכבשים. גבעוליו זקופים, מסועפים ומעוצים בבסיסם. עליו גזורים לאונות דקות, סרגליות. כל חלקי הצמח מדיפים ריח חריף אופייני. הפריחה בחודשים מרס-אפריל. הפרחים יושבים בחיקי-העלים שבראשי הענפים, וצבעם לבן-צהוב. הפרי הוא הלקט כדורי מרובה-זרעים, הנפתח לאורך 3 קשוות. מועד האיסוף: כל ימות השנה. מקורות ופולקלורהשם שברא מופיע בפירוש שנותנת הגמרא לפתילת-המדבר (שבת כ'). הערוך מפרש שם כי "זרעו מן סממנים הוא וחם ביותר ושותה אותו מי שיש לו צינה ושמו בערבי חרמל". בשל ריחו העז והמיוחד, הוא נחשב אצל עדות ישראל המזרחיות ואצל ערביי הארץ כצמח המרחיק שדים ורוחות, בדומה לפיגם המצוי. רפואה עממיתהוא משמש עד היום אצל הבדווים כסממן חשוב לגרימת הפלות, לנערות שהרו מחוץ למסגרת הנישואין. רבים הם שימושיו ברפואה העממית, נביא כאן רק את החשובים והמנוסים שבהם. הוא משמש כתרופה לטיפול בכאבי פרקים, בחולשה כללית, בכאבי שיניים, בפצעים ומורסות (פרונקלים), במחלות עור, בטחורים ובדלקות עיניים. הוא טוב גם לחיזוק שורשי השיער. אופן השימושממלאים צנצנת זכוכית, עד חציה, בשמן-זית, דוחסים פנימה עלים וגבעולים של שבר - בכמות שתעלה את מפלס השמן עד לצוואר הצנצנת. סוגרים במכסה, ומניחים את הצנצנת בשמש כשבוע ימים. השמן משמש בדרך של מריחה ועיסוי נגד כאבי גב ופרקים, ובדרך של עיסוי גם לחיזוק שורשי השיער. כאבי שיניים: כותשים 5-10 זרעים, ומניחים את החומר הכתוש על השן הכואבת. פצעים ומורסות: מטגנים עלים או זרעים של שבר בשמן-זית, טובלים תחבושת בד בשמן, ומניחים את התחבושת על פצעים פתוחים או על מורסות. לטחורים: מועכים עלי שבר לבן, מערבבים אותם עם מעט שמן-זית ומניחים על הפצעים. למחלות עור: מבשלים 100 גר' עלים וגבעולים של שבר בליטר מים כחצי שעה. מסננים את המרתח ושופכים אותו לתוך אמבט מלא מים חמים. יש לשהות באמבט כמחצית השעה. מתוך "צמחי מרפא - מדריך שדה לצמחי המרפא של ארץ ישראל" |