קיקיון מצוי

(ח'ירוע – .Ricinus Communis L)

תיאור הצמח

שיח רעיל ממשפחת החלבלוביים, שגובהו 2-5 מ'. הוא נפוץ במקומות רבים כצמח מעזבות, ומאכלס בעיקר קרקעות חול או גלי שפכים. גבעוליו חלולים וצבעם ירוק-אדמדם. עליו מסורגים מאוצבעים, ודומים במראיתם לכף יד. הפריחה בחודשים מרס-נובמבר. הפרחים ערוכים באשכולות צפופים, כשהפרחים הזכריים למטה והנקביים למעלה. צבע הפרחים ירוק. הפרי הוא הלקט שיכני, המכיל זרעים מנומרים יפים למראה.

מועד האיסוף: כל ימות השנה.

מקורות ופולקלור

הקיקיון מופיע לראשונה בספר יונה: "וימן ה' אלהים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו" (ד', ו'). בהמשך מתאר הכתוב את גדילתו המהירה: "שבן לילה היה ובן לילה אבד" (ד', י'). כשרוצים לתאר, דרך משל, דבר שאין לו קיום, בן-חלוף, משתמשים במשל הקיקיון של יונה ואומרים: תופעה קיקיונית, ספרות זולה וקיקיונית, ועוד.

אבותינו השתמשו בשמן שהופק מזרעיו להדלקת נרות: "אין מדליקין לא בלכש... ולא בשמן קיק" (שבת ב', א'). בארץ נעשו נסיונות לגדלו כצמח תעשייתי, או כצמח משבר-רוח, אך נסיונות אלו לא עלו יפה. הבדווים היושבים באזור עזה ניסו לגדלו כצמח מרפא ושמן, והתפרנסו עליו תקופה ארוכה.

רפואה עממית

השמן המופק מזרעיו מקובל מאוד ברפואה המודרנית והעממית כחומר משלשל. עדות ישראל השונות וערביי הארץ משתמשים בשמן לטיפול בעצירות קשה, בכאבי בטן, בכאבי אוזניים, לפתיחת פצעים סגורים, נגד תולעים בבטן, כאבי פרקים וכאבי גב.

אופן השימוש

תחילה עלינו להזהיר, כי כל חלקי הצמח - ובמיוחד הזרעים - רעילים מאוד! לכן אין לעשות בהם שימוש כלשהו, אלא רק בשמן המופק מהזרעים.

לעצירות קשה: שותים כף גדושה שמן, ואח"כ אוכלים קוקוס - טחון או ישירות מתוך האגוז.

לכאבי אוזניים: מחממים קמעא את השמן, ומטפטפים ממנו 3 טיפות בכל אוזן.

שמן ודבש: מערבבים כף שמן-קיק בכף דבש ואוכלים. תרופה זו יעילה לריפוי כאבי בטן, תולעים ועצירות קשה.

לכאבים ראומטיים: מחממים קמעא את השמן, ומעסים בו את פרקי הגוף הכואבים. שמן זה כוחו יפה גם לפתוח פצעים סגורים ומוגלתיים.


מתוך "צמחי מרפא - מדריך שדה לצמחי המרפא של ארץ ישראל"
מאת: נסים קריספיל
צילם: נסים קריספיל