אוהל מגושם תיאור הצמחעשב חד-שנתי מדברי ממשפחת החיעדיים, גדל בעיקר באדמות מלחה ובמדבריות. מצוי בארץ בערבה, בבקעת צין, בדרום בקעת ים המלח ובעמק הירדן התחתון. עליו וענפיו מגושמים, בשרניים ומכילים כמויות גדולות של מים. פורח בחודשים מרס-מאי. פירוש השם הלטיני הוא אמצע היום (Mesembria) ו-פרח (Anthemon) פרח הפורח עם זריחת השמש או באמצע היום. צבע הפרחים צהבהב, הפרי הוא הלקט המכיל זרעים שחורים קטנים ורבים. מועד האיסוף: ינואר-אוגוסט. מקורות ופולקלור"אהלים ואהלות" מופיעים בתנ"ך בקשר למיני בשמים (תהילים מ"ה, ט'), אך הכוונה אינה לצמח זה. מספרות חז"ל אנו למדים שאבותינו הפיקו מהאהל חומרי כביסה: "אמר רבא: לא תחוף לא בנתר ולא באהל' (נדה ס"ו, ע"ב). עד לסוף המאה הקודמת הוא נמנה עם הצמחים המכילים סודה ואשלגן, שמאפרם הכינו סבון. הבדווים בנגב ובמדבר יהודה אפו בעבר לחם מקמח, שטחנו מזרעי האהל המגושם. רפואה עממיתברפואה העממית של הבדווים בארץ-ישראל, משתמשים במוהל הנסחט מעלי הצמח הבשרניים לטיפול בדלקות עור קשות, בפטריות עור ובעצירות. אופן השימושבשימוש חיצוני: קוטפים את כל חלקי הצמח הבשרניים - המכילים כמות גדולה מאוד של מוהל, סוחטים אותם, טובלים צמר-גפן או מגבת במוהל ומנגבים את העור הנגוע. טיפול זה, מוטב שיתבצע לאחר מקלחת או אמבטיה. בשימוש פנימי: כתרופה לכאבי בטן ולעצירות קשה, שותים כפית אחת ממוהל העלים. שתיית תה שהופק מבישול זרעי הצמח השחורים, טובה גם היא לפעולתם התקינה של בני המעיים. אופן ההכנה: מרתיחים 5 גר' זרעים בליטר מים, שותים כוס אחת בבוקר על קיבה ריקה, או בערב לפני השינה. מתוך "צמחי מרפא - מדריך שדה לצמחי המרפא של ארץ ישראל" |