חוח עקוד תיאור הצמחעשב חד-שנתי קוצני ממשפחת המורכבים. גובהו 90-150 ס"מ. נפוץ כמעט בכל אזורי הארץ. גדל בעיקר בקרקעות כבדות ועמוקות. בחורף מצמיח הנבט שושנת-עלים המכוסה בעורקים לבנים. באביב עולה מתוך השושנה גבעול נושא עלים קוצניים, בעלי שפה משוננת ומפורצת, המעוטרים בשוליהם בפס לבן. הפריחה בחודשים מאי-אוגוסט. הפרחים יושבים על קרקפות, הנישאות על הגבעול הראשי ועל הענפים הצדדיים המסתעפים ממנו. צבעם צהוב. הפרי הוא זרעון, פחוס מצדדיו ובעל ציצית קצרה. מועד האיסוף: ינואר-אפריל. מקורות ופולקלורהחוח נזכר בתנ"ך פעמים רבות. אבותינו ידעו כי הצמח נפוץ במקומות שההזנחה שורה בהם: "ועלתה ארמנתיה סירים קמוש וחוח במבצריה" (ישעיהו ל"ד, י"ג). צמיחתו באדמות כבדות ועמוקות נרמזת בפסוק "תחת חיטה יצא חוח ותחת שערה באשה" (איוב ל"א, מ'). במשנה הוא מוזכר כמאכל בהמה: "ומאכל בהמה החוחים והדרדרים" (שביעית ז', א'). רפואה עממיתהפלאחים נוהגים לאכול את שושנת עליו הצעירים, והוא משמש גם כצמח מרפא חשוב. שתיית מים, שבושלו בהם גבעולי חוח, היא סגולה למהלכם התקין של בני המעיים ושל דרכי השתן. אופן השימושקוטפים גבעולי חוח בכמות של כ-200 גר', קוצצים אותם לפרוסות ומבשלים בליטר מים במשך כרבע שעה. מסננים ושותים 4-5 כוסות ביום. כדי שהמרתח לא יהיה מריר, מומלץ לקלף את הגבעולים לפני הבישול. מזרעי החוח מכינים משחה לטיפול בפצעים בעור הקרקפת, למניעת נשירת שערות ולטיפול בפצעי גוף. אופן השימוש: אוספים 50 גר' זרעי חוח עקוד. קולים אותם במחבת (ללא שמן), עד שישחימו, ואחר כותשים אותם לאבקה. מוסיפים לאבקה 4 כפות גדושות שמן-זית. טובלים את קצות האצבעות במשחה ומעסים היטב את עור הקרקפת. משהים כשעתיים ואחר רוחצים. לפצעי עור: מורחים את המשחה וחובשים בתחבושת. אפשר לשמר את המשחה בצנצנת זכוכית אטומה לתקופה ארוכה. מתוך "צמחי מרפא - מדריך שדה לצמחי המרפא של ארץ ישראל" |