מערכת הרבייה והמין

פרופ' דרורית הוכנר,

מחלקת נשים, בי"ח הדסה הר הצופים, ירושלים.

אברי הרבייה הנשיים

איברי הרבייה כוללים את הנרתיק, שהוא איבר ההזדווגות, ואליו נפתח צוואר הרחם שהוא המשכו של חלל הרחם. הרחם הוא איבר שרירי, הבנוי מכמה שכבות שריר ומחלל מצופה רירית. בזמן היריון מסוגל הרחם להתרחב ולהכיל בתוכו את העובר. חלל הרחם המשכי לחצוצרות, שהן מטיבן צינורות גמישים בעלי יכולת תנועה. החצוצרות מסתיימות במבנה דמוי אצבעות, העוטף את השחלה ומסוגל לקלוט את הביצית החורגת מהשחלה בזמן הביוץ. הפריית הביצית בזרע מתרחשת בחצוצרה, וכשבעה ימים לאחר ההפריה עוברת הביצית המופרית לחלל הרחם ומשתרשת לה שם.

כבר בחודש החמישי לחיים התוך-רחמיים יש לכל עובר נקבה כעשרה מיליון ביציות, הנמצאות בתוך השחלות המתפתחות. ביציות אלו "אובדות" במהלך החיים העובריים, ועם הלידה יש לכל יילוד נקבה כשני מיליון ביציות בלבד. תהליך האיבוד נמשך, ועם ההתבגרות נותרות כ-400 אלף ביציות בלבד. כל ביצית עטופה בתאים במבנה הנקרא זקיק. במהלך חיי הפוריות, מדי חודש בחודשו, בזמן הביוץ, חורגת מהזקיק ביצית, המסוגלת להפריה בזרע, אם מתקיימים יחסי מין במועד זה. רק כ- 300-500 ביציות מבשילות וחורגות מהזקיקים במהלך תקופת הפוריות. שאר הביציות מתנוונות. גיל המעבר מאופיין באובדן מוחלט של כל הביציות, ולפיכך חדל גם תהליך הביוץ.

ההורמונים ומחזור הווסת

מערכת הרבייה ומחזור הווסת נשלטים על ידי הורמונים. ההורמונים הם חומרים המיוצרים ומופרשים על ידי בלוטות בגופנו לתוך מחזור הדם ומשפיעים על איברים המכילים קולטנים להורמונים אלו.

בלוטת ההיפוטלמוס במוח אחראית להפרשת ההורמון לשחרור גונדוטרופינים(Gonadotropin Releasing Hormone) או בקיצור GnRH. הורמון זה פועל על בלוטת יותרת המוח להפרשת שני הורמונים חשובים אחרים: ההורמון האחראי לגדילת הזקיק (Follicular Stimulating Hormone) או בקיצור - FSH, וההורמון האחראי לחריגת הביצית מהזקיק (Luteinzing Hormone) או בקיצור - LH.

במחצית הראשונה של מחזור הווסת, הנקראת השלב הפוליקולרי או שלב גדילת הזקיק, ההורמון השליט הוא ה-FSH. הוא מגיע דרך מחזור הדם אל השחלות ומצמיח את הזקיקים. הללו מתחילים להתבגר ולהפריש את הורמון האסטרוגן למחזור הדם.

האסטרוגן הוא ההורמון הנשי העיקרי, ולו תפקידים רבים בגוף האישה. הוא אחראי לצמיחת השדיים, להתפתחות הנרתיק והרחם ולהשפעה על רירית הרחם במטרה להכינה לקראת קליטת הביצית המופרית. רק זקיק אחד מכלל הזקיקים שגדלו במחצית הראשונה של המחזור יגיע לכלל בגרות. עם התפתחותו המלאה, הוא מתקדם לעבר שטח פני השחלה ויוצר בליטה בדופנה. באמצע המחזור ניכרת הפרשה מוגברת של הורמון ה-LH, הגורם לחריגת הביצית מהזקיק. תהליך זה נקרא ביוץ.

יש נשים החשות כאב חד ברגע חריגת הביצית מהשחלה. המונח המקובל בשפת הרופאים לכאב זה הוא Mittelschmerz, שפירושו בגרמנית כאב במחצית המחזור. לאחר גיל הבלות אין עוד ביוצים, ולפיכך חולף הכאב מסוג זה.

מחציתו השנייה של מחזור הווסת נקראת השלב הלוטאלי, או שלב גדילת רירית הרחם, והכנתה לקליטת הביצית המופרית. שמו של שלב זה נגזר מהפיגמנט הצהוב לוטאין, המאפיין את הגופיף. הגופיף הצהוב הוא למעשה הזקיק השחלתי, לאחר שחרגה ממנו הביצית. גופיף זה מייצר ומפריש את הורמון האסטרוגן וכן הורמון נשי נוסף - פרוגסטרון.

שני הורמונים אלה אחראים לגירוי רירית הרחם לצמיחה,להכנתה לקראת הגעתה של הביצית המופרית מהחצוצרה לחלל הרחם לצורך השרשתה. אם לא התרחשה הפריית הביצית בזרע, מתנוון הגופיף הצהוב וחדל מלייצר ולהפריש את האסטרוגן ואת הפרוגסטרון. כמו כן נפסקת התמיכה ההורמונלית ברירית הרחם, וזו מתחילה להתפורר. אז מופיע הדמם הווסתי. כלומר, הווסת היא דמם שמקורו בקילוף רירית הרחם. פעילות מחזורית זו נמשכת כל תקופת הפוריות.

השינויים ההורמונליים בגיל המעבר

כאמור, לפני תקופת הבלות מתקיימת תקופת גיל המעבר, ואורכה שנתיים עד עשר שנים. בתקופה זו, עד להפסקה מוחלטת של הפעילות השחלתית, חלה ירידה הדרגתית ברמות האסטרוגן והפרוגסטרון. זקיקי השחלה הופכים לפחות ופחות רגישים להורמונים המופרשים מיותרת המוח. לעתים מסוגלים הורמונים אלה לגרום ביוץ, ולעתים לא. מחזור הווסת הופך לבלתי סדיר, וניכרים מרווחים שונים באורכם בין מחזור וסת אחד למשנהו. עקב הירידה ברגישות השחלות ל-FSHול-LH, מייצר המוח יותר ויותר הורמונים, בניסיון לגרות את הזקיקים שבשחלות. במקביל לירידה ההורמונלית מתחוללות בגוף האישה תופעות, כגון גלי חום ושינויים במצב הרוח.

בתום תקופת גיל המעבר חל אובדן מוחלט של כל הזקיקים אשר בשחלה, והיא אינה מסוגלת להגיב עוד להורמונים המופרשים מיותרת המוח, אין עוד ביוץ, אין עוד היווצרות של הגופיף הצהוב, וחלה ירידה ברמת הורמוני המין הנשיים (האסטרוגן והפרוגסטרון), עד להפסקה מוחלטת בייצור הורמונים ובהפרשתם מהשחלות.

ואולם הגוף נרתם בניסיון לפצות על אובדן הורמונלי זה. כאן משתתפות בלוטות יותרת הכליה, הממוקמות ליד הכליות והמסוגלות להפריש את הורמון המין הזכרי טסטוסטרון. הורמון זה מופרש בכמויות קטנות בגוף האישה, גם מהשחלות, והוא אחראי, בין השאר, לתשעורת באזור הבושת ובבתי השחי. הטסטוסטרון המופרש מבלוטת יותרת הכליה הופך ברקמת השומן שבגופנו לאחר הבלות להורמון אסטרון, שהוא סוג מסוים של אסטרוגן, אך פעילותו מועטה יותר. עם הגיל ועיבוי רקמת השומן, גובר ייצור האסטרון. הורמון זה משמש פיצוי חלקי בלבד לחסר ההורמונלי הנובע מחידלונה של פעילות השחלה. רמת האסטרון בגוף משתנה מאישה לאישה. ולכן, גם תופעות גיל המעבר והשינויים המטאבוליים האחרים שונים בעוצמתם מאישה לרעותה, וקשורים (לפחות באופן חלקי) במידת ה"הצלחה" של גופן ליצור הורמון חלופי להורמוני השחלה שייצורם פוסק.