הוספת הודעההוספת תגובה פורום הפרעות אכילה - ראש הפורום

כמה כמוני יש בעולם הזה, לא יאומן..

עוד אחת שמתביישת בעצמה(15.2.2012, 19:56)

פתאום מתברר שאת לא כל כך מיוחדת, את אדם רגיל לאוכלוסייה מסויימת.. למופרעות של האכילה.

את אחת משלהן ואין זו בחירה, זו הברירה היחידה שיש לך, להיות איתן או להיות איתן כשאת מחופשת.

אף אחד לא באמת מודה בזה, לא מדברות על זה בכנות.

האמת, שכולנו חסויות בפורום שמקנה לנו שעת פריקה ביום, כי יש מי שמקשיב אך למען האמת- אין מי שבאמת יוכל לעזור.

אז אנחנו חיות את הימים וסופרות את הקלוריות. את הכדורים, ולאמיצות שבינו, בין היתר גם את ההקאות

מדי פעם אנחנו בודקות את המינוס שבבנק או מחליטות סוף סוף קצת לנקות את שאריות הזלילה שנותרו באוטו.או בתיק.או בחדר.או באמבטיה.אה כן, והמטבח..

ואין לזה סוף. את כל כך מודעת לעצמך שאת מעדיפה לפעמים פשוט לא לדעת.

את מעדיפה לחיות בביטחון מלא גם כשאת שמנה אבל מצד שני את לא רוצה למחוק את הצ'יפ שיש אצלך במוח כי את יודעת.. שהוא לא יתן לך מנוחה ולעולם לעולםםם לא יתן לך להיות שמנה..

חחח.. כבר הזכרתי את המונח "הכחשה" ?

אין מוצא. זה כאילו הגורל נכתב לנו עד גיל 7 יחד עם בולמוסים,עליות ו מורדות, חולשות וחיוכים מזוייפים.

אני חייבת לכתוב מדי פעם כי לרוב אני שותקת, לא פורקת. זאת אומרת, בולסת.

אבל.. אם לא אדבר בצורה כלשהי מלבד הקול הפנימי והנבזי שלי. באמת שאשתגע.

כשאני נמצאת בפורום שהרכיבו עבורנו המופרעות, אני נגנבת כל פעם מחדש. כולן רושמות אותו הרגש, אותו הדכדוך, כל אחת בניסוח שלה, וזה מעורר פתטיות כי בגלים החיובים בחיינו, אני מביטה לאחור, טועמת מהעולם שלי שנטשתי לזמן מה ומבינה באופן שפוי כמה שאנחנו לא שפויות. הצורך בחיבוק, ותשומת לב. שמשהו יגיד לך מה לעשות רק כדי לקבל את ההזדמנות להתעצבן שמספרים לך את מה שאת כבר יודעת. שאת רוצה להעלם, מסננת אפילו את האמא שלך, מחליפה מספר, מוחקת את הפייסבוק, נעלמת... גם למי שגר איתך אין תקשורת או הבנה. את רוצה שיחפשו,שידאגו, שישברו את החומה הזו שאת בונה מעטיפות של שוקולד ולקסעדין. אך כשמשהו באמת מנסה להיכנס לטרטוריה שלך, את נושכת, את מרחיקה ושוב- המחלה מנצחת.

אביב גפן כתב בשיר – השדים באים בלילה וקולעים צמות מהכאב.. זה רק הלב שכואב לך, אל תדאגי, זה רק הלב.