הוספת הודעההוספת תגובה פורום זוגיות ויחסים – יעוץ זוגי - ראש הפורום

קונפליקט ותחושות שלא מרפות

דנה(29.1.2019, 12:15)

שלום, אני מראש מתנצלת על האורך ומודה לך על ההתייחסות, ניסיתי להיות מפורטת ככל הניתן כדי להעביר את תחושותיי במדוייק. אני בת 34 ובן זוגי בן 39. אנחנו מכירים כבר שמונה שנים, נשואים מתוכן כמעט שנתיים. לפני כמה חודשים נולד לנו ילד בכור. לאורך השנים הזוגיות בינינו ידעה לא מעט עליות וירידות והרבה ספקות, בעיקר מהצד שלי. למרות זאת, הרבה פעמים הרגשתי שמצאתי את הנפש התאומה שלי, שאנחנו חושבים באופן דומה, בעלי מערכת ערכים די דומה ואהבתי אותו מאוד עד שאפילו הרגשתי שנועדנו אחד לשני ושאני לא יכולה בלעדיו. לאורך הקשר תמיד היו כמה דברים שמאוד הפריעו לי בו: הוא בן אדם קר ושכלתן- פחות מחובר לעולמות הרגש (למשל מעולם לא אמר לי שהוא אוהב אותי- למרות שזה ברור לי שהוא כן, בחיים לא ינהל איתי שיחת נפש- למרות שאני מאוד אוהבת וזקוקה לכך), הוא בן אדם שקט, סגור ולא חברותי (הוא ממש מתקשה אפילו לספר איך עבר עליו היום או לדבר על עצמו ואין לו חברים כלל. גם אני לא הבנאדם הכי חברותי בעולם, אבל מאוד חשובה לי חברה ושיתוף). בשנתיים האחרונות, שמתי לב לכך שהוא חסר סבלנות, ויכול לענות בצורה קצרה או להיות עם "פתיל קצר"- בעבר זה היה רק כלפי זרים (נותני שירות למשל), כיום לפעמים גם כלפיי. נוסף על כל אלה, בתחילת הקשר הייתה לי תחושה מאוד ברורה שהמשפחה שלי לא מתה עליו וחושבת שאני יכולה למצוא מישהו קצת יותר חברותי, קליל וזורם- כמו המשפחה שלי. זה מאוד השפיע עליי וגרם לי להמון ספקות, מאחר ואני מאוד מחוברת למשפחה שלי ומעריכה אותם, אבל בסוף החלטתי ללכת עם הלב והתחתנו. מרגע שבחרתי בו, הם גורמים לו להרגיש הכי רצוי. התחושה היא בעיקר אצלי, שכאילו הוא שונה ולא "אחד משלנו".

אני מרגישה שאני כל הזמן מצויה בקונפליקט שלא מרפה. מצד אחד, יש תקופות שאני אוהבת אותו מאוד, מרגישה נאהבת, הכל זורם באווירה טובה, פירגון, הבנה והומור ופשוט כיף לנו ביחד ואני מרגישה שאנחנו צוות. לעומת זאת, יש תקופות, כמו עכשיו, שאני לפעמים מרגישה שאני פשוט לא סובלת אותו ועולות בי ספקות שאולי התחתנתי עם האדם הלא נכון עבורי, ושאני צריכה להתגרש ושיהיה לי טוב יותר עם מישהו יותר קליל וחברותי, יותר שמח ודברן. זה כאילו פתאום יש זרקור על כל החסרונות שמניתי למעלה. שהוא פתאום מואר לי באור אחר וזה כל מה שנשאר, הוא הופך לזר, קר ומנוכר, ותהום גדולה נפערת בינינו. פתאום האווירה נעשית קצת מדוכאת ומתוחה, כמעט ואין תקשורת בינינו מעבר לכמה משפטים פה ושם. הוא נהיה יותר חסר סבלנות, יכול לענות תשובות קצרות, ואני מוצאת את עצמי מתאכזבת שוב ושוב ומסתובבת עם תחושה שזו לא הזוגיות שרציתי ושאלה לא החיים אליהם ייחלתי. אני מרגישה בודדה, עצובה וכאילו אני מעצבנת אותו ושאין לי כוח אליי. אני מוצאת את עצמי נעצבת ומתאכזבת לפחות פעם ביום על משהו שאמר או לא אמר, על הטון בו אמר אותו, מפרצוף שעשה שלא בא לי טוב. וכל הזמן עולות בי המחשבות שזה לא תואם את הציפיות שלי, שלא כך קיוויתי שיגיב או יתנהג. שאני לא סובלת שעונה ככה או מדבר בטון הזה. עכשיו עם לידת הבן שלנו, זה אפילו מעורר חרדה גדולה יותר- באיזו משפחה אני מגדלת אותו. חשוב לציין שהוא בד"כ מבין בעקבות שיחה שניהלנו שהוא לא היה בסדר (למרות שלא יודה בכך) והוא מנסה אח"כ להתקרב, אבל אני כבר מרגישה מצולקת ומאוכזבת שלא בא לי להתקרב אליו ואני נותרת קצת מרוחקת עד יחלוף זעם.

אני חושבת שהבעיות האלה מתעצמות בעיקר מכמה סיבות: ראשית, אני בעברי הייתי מאוד שקטה וביישנית, והיה לי קשה לתקשר עם זרים וזה נהיה "אישיו" אצלי, מאוד קשה לי עם שקט ואנשים שקטים מאוד. כל פעם שאנחנו אצל המשפחה שלי וכולם מדברים וצוחקים ויש אווירה טובה, אני מסתכלת עליו והוא יושב בצד ושותק- זה מעורר בי תחושות קשות. גם אם אנחנו שנינו יוצאים למסעדה או נוסעים באוטו ואני מנסה לייצר שיחה והוא יותר שקט ולא כל כך מתקשר- אני מיד מפרשת את זה ככעס ונוצרת אווירה לא נעימה (אולי מהצד שלי, נראה שלו זה פחות מפריע). הבנתי ממנו שלפעמים פשוט לא בא לו לדבר, אבל אני לא מצליחה שלא לפרש את זה ככעס ומתח. זה מיד גורם לי להרגיש רע. שנית, אני מאוד אוהבת את המשפחה שלי ומחוברת אליה, ואני מודה שאני כמעט מעריצה את אבא שלי. הוא אדם חיובי ונעים, מצחיק וחברותי, רגיש ותמיד יודע לומר את המילים הנכונות. אני מרגישה שהייתי רוצה לשכפל את האווירה בבית הוריי לאווירה אצלנו בבית וכל פעם מתאכזבת כשאני מגלה שבן זוגי הוא לא בדיוק אבא שלי ושאולי האווירה לא תהיה אותו הדבר. שלישית, אני עושה המון השוואות מול הזוגיות של אח שלי ושל חברות שלי. תמיד נראה שהיחסים ביניהם יותר טובים וחמים ושהם לא נוטים למשברים גדולים כמונו. אני מקנאה בכך שיש ביניהם תקשורת טובה, שיש להם בית מלא בצחוק, שהם מדברים בטלפון במהלך היום ומתעניינים אחד בשני, שהם נותנים נשיקה כשחוזרים בערב הביתה ועוד מלא דברים... זה ברור שלא הכל נמצא באותו קשר, אבל אני כל פעם נתלית על משהו שראיתי אצל זוג אחר וחושבת לעצמי למה זה לא יכול להיות אצלנו ככה.

חשוב לומר שאני לא חושבת שזה קשור ללידת בנינו או לאיזה דיכאון אחרי לידה, כי התחושות האלה לא זרות לי. זה איזו תחושה מעגלית שחוזרת ותוקפת אותי כל תקופה. כבר היו תקופות שהרגשתי שמשהו בינינו "התקלקל" ושאולי הגענו לקץ היחסים, אבל אז איכשהו אחרי חודשיים-שלושה זה חוזר לסלול ונהיה לנו טוב שוב.

אני חייבת לציין שכשאנחנו בתקופה טובה אז זה פחות מפריע לי ואני פחות נופלת להשוואות האלה ויותר מרוצה בחלקי, אבל בתקופות קשות, פתאום הכל נראה שחור ואני לא מבינה איך מצאתי את עצמי בזוגיות כזו.

אני חושבת שבאופן אובייקטיבי ניתן לומר כי הוא לא אדם נוח לבריות, לא קל לחבב אותו ויש בו משהו קצת מרוחק וחסר סבלנות כלפי הסביבה. לכן אני לא חושבת שהתחושות שאני חשה לחלוטין מנותקות מהמציאות- וזה מה שמבלבל אותי. שאולי אני באמת לא יכולה לחיות עם מישהו כזה ולמה לי בעצם?

אני יודעת שתמיד אומרים שקשרים יודעים עליות ומורדות, אבל האם לכך מתכוונים? ברור לי שיש פה צורך בטיפול, השאלה היא האם אני זקוקה לטיפול פרטני? טיפול זוגי? אשמח לעצה ולהכוונה.