הוספת הודעההוספת תגובה פורום זוגיות ויחסים – יעוץ זוגי - ראש הפורום

פערים ביני ולבין בעלי

סתיו(2.10.2019, 22:19)

שלום רב, אשמח לעצתך (סליחה אם יצא טיפה ארוך)

אני בשנות השלושים המוקדמות לחיי, נשואה לגבר מבוגר ממני בעשור ויש לנו 2 ילדים קטנים. תמיד היה ביני ובין בעלי שוני באופי ובדברים שאנחנו מעדיפים לעשות אבל הדברים הפכו לקיצוניים יותר בשנים האחרונות. אני מרגישה שישנו פער גדול בינינו בדרך שבה אנחנו רואים את החיים ואת העתיד המשותף. אני מרגישה צעירה ונמרצת, רוצה לצאת לטייל, להכיר אנשים, לארח, לבלות, לנסוע לראות עולם. הייתי שקועה במשך זמן רב עם ילדים קטנים בבית ובעבודה ועכשיו כשהילדים טיפה פחות תלותיים אני מרגישה מחדש את הצורך לצאת ו"לחיות" בזמני הפנוי.

בעלי לעומת זאת לא רואה שום צורך בלצאת מהבית. אומר לי שמעדיף לשבת לעבוד או לקרוא ספר כשיש לו זמן על פני כל דבר אחר ושככה הוא, ושלא אצפה שהוא ישתנה. מאחר והתלוננתי שאנחנו כמעט גם לא מדברים אחרי שהילדים הולכים לישון הוא משתדל ויושב איתי כמה דקות לדבר בסוף היום ואז הולך לחדר לענייניו. אין לו סבלנות אפילו לראות סרט ביחד. בנוסף הוא אומר לי שאין לו שום רצון עתידי לנסוע לחו"ל או בכלל לטייל, לארח וכדו', שזה דברים שמאוד אהובים עלי וחסרים לי ואני לא רוצה לעשות לבד. הוא רק "רוצה שיעזבו אותו בשקט". לא אוהב חברה, אירוח, גם לא עם משפחתי או משפחתו הקרובה, שונא אירועים משפחתיים, ארוחות חג משפחתיות- ומראה חוסר שביעות רצון גלוי כשהוא נאלץ ללכת (לפעמים אני מעדיפה ללכת לאירוע לבד ולא עם מישהו שמראה לכולם שהוא סובל ומצריך ממני לענות לכולם על שאלות של "מה קרה לו? הכל בסדר?").

מכיוון שנמאס לי, התחלתי ליזום יותר לצאת בלעדיו (והוא מעודד את זה), נפגשת עם חברים וחברות כשמתאפשר ונהנית מזה. אבל אני מרגישה שזה גורם לי לריחוק רגשי ממנו ורגשות טינה כלפיו. אני מרגישה שאין לי שותף, וכשאני חושבת על העתיד שלנו הכל נראה לי בודד ועגום. כבר עכשיו רוב חבריי נשואים וחלקם עם ילדים וברור לי שהם לא יכולים להוות תחליף לבן זוג (וגם עכשיו מאוד קשה לי לקבוע איתם להפגש ולצאת כי לרוב הם מבלים בחברת בני זוגם)..אבל זה לא משנה כי בעיני חברים לא אמורים להחליף בילויים עם בן זוג, הם לא יבואו איתי לטיולים משפחתיים ולאירועים, ואני מרגישה תמיד החריגה שמגיעה לבד ומתרצת תירוץ בשבילו או מגיעה עם בן זוג חמוץ ובעייתי.

אני מוצאת את עצמי כבר חודשים ארוכים חושבת על גירושים ממנו ומציאת בן זוג שיהיה פרטנר אמיתי, שיעשה איתי דברים מתוך שמחה אמיתית ורצון משותף ולא "יעשה טובה" שבא איתי בפרצוף חמוץ. כנ"ל לגבי בילויים עם הילדים, אני מוצאת את עצמי או לוקחת אותם לבד, או ששוב- יוצאים כולם יחד אבל הוא מראה כל הזמן כמה הוא סובל, מה שגורם לי להרגיש ממש שנאה כלפיו וזה ממילא כמובן הורס לי את ההנאה שבבילוי המשותף.

עצוב לי בגיל 30 ומשהו להיות עם בן אדם כבוי ו"זקן" באופי שלא רוצה או יכול להשתנות. אני מוצאת את עצמי מתחרטת על שהתחתנתי איתו (למרות שכשהכרנו כן יצאנו ובילינו יחד והוא היה הרבה פחות שלילי,אבל כיום הוא טוען שהוא מבוגר יותר וכבר אין לו רצון או כח לזה). אציין גם עניין נוסף שקשור בעקיפין- שאני רוצה בעתיד עוד ילד והוא מסרב בתוקף. ועם כל זאת, אני תוהה האם זו סיבה מספיק טובה להתגרש, במיוחד כשיש ילדים שיושפעו מכך. האם אני אמורה לקבל אותו כפי שהוא ולהמשיך לצאת, לנסוע ולבלות רוב הזמן לבד- כל החיים כי "אף אחד לא מושלם" או שעדיף לחפש מישהו שמתאים לי יותר?..

תודה מראש