הוספת הודעההוספת תגובה פורום זוגיות ויחסים – יעוץ זוגי - ראש הפורום

ילדים והורות

דורין(24.2.2020, 18:42)
שלום דר אורן, אשמח לנקודת מבטך במה שעובר עליי. אני בת 34 נמצאת עם בן זוג (40) מהמם שנה וחצי מתוכן גרים יחד חצי שנה. אנחנו מרגישים ברי מזל שמצאנו אחד את השנייה. יש בינינו כימיה, התאמה גבוהה, מלאי הערכה וכבוד, המון הומור וצחוק וכיף לנו כל רגע יחד. יכולים לדבר שעות ולא ישעמם. מצבנו הכלכלי טוב מאוד ושנינו עובדים בעבודות מסודרות וגמישות... בקיצור החיים כרגע טובים נטולי לחץ ועם המון הרמוניה ושמחה. יש לי עניין סביב שאלת ההורות... הוא מאוד רוצה ובשל כבר להביא ילדים. רואה בזה בעיקר את הצדדים החיוביים והכיף. אצלי לעומת זאת יש פחד משתק והמון חששות. אף פעם לא עסקתי בשאלות איזה אמא אהיה ולא דמיינתי את עצמי כאמא. מצד אחד אני נורא מפחדת מתחושת ההחמצה של לא לחוות אימהות והורות בכלל. מצד שני יש בי פחד מהקשיים הנלווים בהורות. אני מרבה לדבר על הפחדים והקשיים - אובדן חופש ועצמאות, אבדן שעות שינה ותשישות, דאגה ואחריות אינסופית, תלות, מטלות אינסופיות, חוסר זמן בזוגיות וריחוק שלא נדבר על הדברים הבאמת גדולים כמו בעיות בריאות כאלה ואחרות. מפחדת שאולי לא אתחבר מיד, שאהיה בדכדוך ובסטרס. שייגרמו לי בעיות בריאות, שארגיש כפויית טובה מההקרבה האינסופית. אני לא מספיק רואה צדדים חיוביים. אני כבר לא צעירה, יש בי משהו שרוצה לקפוץ למים ולא לפספס את הרכבת עם הבן זוג המהמם שלצידי... אני כועסת על עצמי שאני עם המחשבות שלי הורסת לעצמי את האפשרות לחיים גם טובים, מלאי משמעות. הוא היה רוצה שאכנס לזה באופטימיות, עם רצון מלא למרות הקשיים או שלא אכנס לזה בכלל כי הוא לא רוצה להרגיש שהוא לבד בסיפור...והוא צודק. זה "מוריד" לו שהוא לא רואה אצלי תשוקה וציפייה לזה...אנחנו כל כך דומים בהמון דברים ודווקא בזה האנרגיות שלנו שונות. ככל שאנחנו יותר חופרים בעניין זה מרחיק בינינו. אחת לכמה שבועות זה עולה ואני מרגישה שהזמן להחליט צריך להיות קרוב. אני יודעת שהוא יהיה שותף מלא בטיפול ובאחריות, הוא מתכוון לקחת חופשת לידה אפילו יחד איתי לפחות בחודשים הראשונים...הוא תמיד אומר לי שכל קושי/אתגר שלא יהיה נתגבר עליו יחד. ועדיין, המחשבות הטורדניות הללו שחיי הולכים להתהפך ולהשתנות, שאצטרך תמיד לדאוג למישהו אחר לפניי כי מן הסתם הילדים והדברים הקשורים סביבם הם מקום ראשון... שהתשישות ועומס המטלות יכניסו אותי לאומללות ואולי אף אעלה את השאלה של "למה הכנסתי את עצמי". ומצד שני, חיי עם ההחלטה של אל-הורות יהיו סביב הבית והעבודה ודיי ריקניים וכמובן אאבד את בן זוגי שאני מאוד אוהבת ואני חושבת שאחיה עם חרטה שלעולם לא אדע על מה הרגש הגדול הזה שכולם מדברים עליו. זה כבר שנים שאני עם התחושות הללו והבנתי שזה כנראה לא יחלוף עם הזמן. הגיל שלי הוא כזה שמחייב אותי להחליט ולהיות שלמה עכשיו... מעניין אותי זווית הראייה שלך לנושא, האם נתקלת בנשים עם התלבטויות דומות? כיצד ניתן לקבל כזו החלטה הרת גורל?