הוספת הודעההוספת תגובה פורום זוגיות ויחסים – יעוץ זוגי - ראש הפורום

תחושת מיאוס

אנאבל(10.4.2020, 23:22)
בשנות ה 30 המאוחרות, פלוס 1. יחד כבר עשור פלוס. נשואים. קשה לי לתמצת אך אנסה. עד לפני שנתיים וחצי המצב בינינו היה אחר. דינאציקה מסויימת שהפריעה לי אבל לא הצלחתי לשנות אותה. לפני שנתיים וחצי הכרתי משהו, והדינאמיקה השתנתה מעצם זה שרגשותיי פחתו עד כדי נעלמו לבעלי. נעזוב רגע בצד את הקשר הצדדי- הוא רק סימפטום לבעיה האמיתית. הלכנו לטיפול זוגי במהלך התקופה הזו, כאשר באמת המילה גירושים הונחה על השולחן. ככל שהזמן עובר אני מבינה שאני לא מעריכה אותן, ברוב תחומי החיים. בעיקר בכל מה שקשור להורות, להיותו ״בעל״. ככה שאני יודעת שגם כשהוא ״בסדר״ ומנסה מצידו להתנהג ״יפה״, עבורי זה לא כזה שווה ערך. כל כך חסר לי קשר, תקשורת, מגע חם ואוהב. וייתכן שהוא ירצה לתת לי מגע חם ואוהב, אל נראה שיש לי כל כך הרבה כעס כלפיו ואכזבה שאני לא מעוניינת במגע חם ואוהב ממנו. נכון שבגלל התקופה העולמית, כולנו חווים בקיצוניות יותר את התחושות שלנו, אך אני לפעמים מרגישה שאני ממש שונאת אותו. דברים ״רגילים״ שהוא עושה ממש ממש מעצבנים אותי. ואם להיות כנה, זה לא הוא שהשתנה- כמו שהוא אומר עם זה התחתנת. וזה נכון. זה אני שהשתנתי, שרואה אותו באור אחר. שלילי. נטול תקווה. עייפה כבר. מהסה להעביר את הימים ללא פיצוצים, וויכוחים, אירועים ״מיוחדים״, מעין סטאטוס קוו. תקשורת במינימום. יש ימים שאני אומרת שכנראה ככה זה אהבה. מתאהבים במישהו, לא שמים לב, או כן שמים לב לנקודות פחות מחמיאות ומשלל סיבות מחליטים להמשיך. ואז ההתאהבות הופכת לאהבה, רק כשאין שם תקשורת, פרגון, הדדיות, כנראה שמעט מאוד נשאר כדי להחזיק את השיגרה הסיזיפית, לעיתים משעממת. האפרורית. וזו מחשבה דיי מדכאת, כי זה אומר שבזוגיות בסוף רובנו מגיעים לאותה נקודה, שאתה מעדיף לבלות בעבודה/אחר מאשר עם הבן זוג, שאתה מהנהן בראש ולא מתחיל לשאול שאלות ולהסתקרן. אתה מעביר את הימים, כדי להעביר אותם. והרגש? נשאר כבוי, מעין קו אחד אחיד, שמה שמעלה אותו בפיק, זה דווקא הרגשות ״הפחות טובים״, כעס, עלבון וחבריו. אני אפילו לא יודעת באיזו שאלה לסיים את ההודעה, אפילו שאלה קשה לי לעלות, כי מבחינתי זה כבר דיי מציאות. זה מה שזה. או שאוכלים את החרא ונשארים או שמחליטים להתגרש ואז אוכלים חרא מסוג אחר. (סליחה על השפה)