הוספת הודעההוספת תגובה פורום זוגיות ויחסים – יעוץ זוגי - ראש הפורום

לקחת לי זמן לבד

לילי(28.4.2020, 9:44)
שלום, אני בזוגיות כבר 6 שנים, שנינו בגילאי ה25-35, הוא גדול ממני בכמה שנים. הזוגיות מאוד טובה, מאוד מכילה, אנחנו אוהבים וכיף לנו יחד. הבעיה שאנחנו לא יודעים לקחת לנו זמן לבד. זו בעיה שתמיד הייתה אבל היה יותר קל לפתור כשלא היינו שנינו כל הזמן בבית בגלל הקורונה.... שנינו רוצים את הזמן לבד, אבל אף אחד לא מרגיש בנוח להגיד את זה. גם כשאנחנו כבר כן מדברים על הנושא, אנחנו לא פותרים את הבעיה ורק נוצר תסכול. הוא מרגיש לא בנוח לבקש את הזמן לבד שלו, כי ברגע שגם אני שם, הוא רוצה גם להיות איתי והוא לא יכול להתעלם מזה שאני שם. אני לא מרגישה בנוח, כי בנוסף לכל מה שקורה (קורונה, אין עבודה...), הוא עכשיו בתקופה מאוד רגישה, עובר הרבה בדיקות רפואיות ונמצא במצב נפשי לא אידיאלי, עקב בעיה גופנית שאם לא יפתור אותה הוא עלול לאבד את עבודתו שהיא גם הדבר שהוא הכי אוהב לעשות. בתקופה הזו הוא הרבה דווקא היה צריך שאהיה איתו, כדי לדבר ולפרוק, כדי לקבל תמיכה ועידוד... קשה לי במקום הזה פתאום להגיד לו אני רוצה עכשיו זמן לבד לשבת על דברים שלי, כי זה מרגיש כמו נטישה בזמן שהוא זקוק לי. הוא מאוד בקטע של זרימה ולא לתכנן, והוא רוצה שבאופן טבעי יהיה לנו כל אחד את הזמן שלו, אבל אף אחד מאיתנו לא עובד עכשיו, יש לנו שני חדרים כאשר אחד מהם הוא חדר שינה בלי הרבה מקום ומי שנמצא שם בדרך כלל נרדם. הוא כפתרון לעצמו מנסה לקום מוקדם יותר שיהיה לו את הזמן שלו, אבל אז ברגע שאני קמה ובאה לסלון הוא מרגיש שהזמן הזה נגמר והוא מרגיש שהוא צריך להיות באינטראקציה איתי. זה גם מתסכל אותו אם קמתי מוקדם יחסית למה שציפה אולי, וגם זה לא פתרון כי ככה אולי יש לו זמן עם עצמו, אבל לי אין את הזמן הזה.... אנחנו אוהבים לשתות יחד קפה בבוקר, מה שבד"כ קורה כשאני קמה ו"מצטרפת" אליו, אבל מבחינתי אין בעיה שכל אחד יהיה בשלו בבוקר לפני הקפה (כמו שהוא עושה לבד בעצם), ונשב יחד יותר מאוחר... אם אני נשארת בחדר שינה אני נרדמת, אני לא יכולה לעשות שם דברים על הבוקר, חייבת לצאת מהמיטה. הוא גם לא מצפה שאשאר בחדר, אבל... אם אני יוצאת הוא מרגיש שהוא לא יכול להיות לבד יותר. מרגיש קצת מבוי סתום. לפני שהתחיל המצב הזה, דווקא התחלתי ללמוד איך לבקש לי את הזמן לבד, יש לי הרבה תחומי עניין ואני יכולה למלא לי גם יום שלם לבד. גם הוא. אבל מאז העניין הרפואי אני לא מרגישה בנוח לבקש לי את הזמן שלי, כי אני לא יודעת אם הוא באינטראקציה איתי עכשיו כי זה מה שהוא זקוק לו, ואיך אני ארחיק אותו ממני דווקא כשהוא צריך את קירבתי... והוא מסיבותיו גם לא מרגיש בנוח. לשנינו זמן לבד מאוד חסר, ושנינו כאילו מצפים שהשני יקח לו את הזמן שלו, או שבזמן שהוא עסוק באיזו שיחת טלפון/כשאני ישנה... הכל רק לא לבקש לנו את הזמן הזה. למרות שלשנינו ברור שזה חסר לנו, ושזה לא מאיים על הזוגיות, ואנחנו במקום טוב עם תקשורת והכל אנחנו לא מצליחים לפתור את זה מרגיש עניין מגוחך לחלוטין... איך אפשר בתקופה כזו ששנינו בבית עדיין לבקש לנו את הזמן שלנו, ששנינו צריכים ומשום מה לא יודעים איך ליצור את המצב בו יהיה לנו נוח לעשות זאת? שנינו בבית כל יום כל היום (חוץ מיוצאי דופן למיניהם, כשהוא יוצא לבדיקות), ושנינו כרגע בחל"ת... אז זה לא זמן שקורה לבד כמו שפעם היה קורה גם בלי שהיינו צריכים לדבר על זה (היה יותר קל פשוט להשאר עוד קצת בעבודה/לצאת מוקדם/ממילא לא תמיד הייתה חפיפה בשעות שאנחנו בבית) תודה רבה, לילי