הוספת הודעההוספת תגובה פורום זוגיות ויחסים – יעוץ זוגי - ראש הפורום

מתלבטת אם עשיתי את הצעד הנכון

מיכאלה(19.6.2020, 13:26)

אהלן,

אז כמו שכתוב נפרדתי מבן זוג שלי(שנינו בני 26) אחרי שהיינו שמונה חודשים יחד.

מה שהיה זה שמההתחלה כשיצאנו היה זורם, היינו באותו ראש, היה מצחיק וזורם בפגישות. כן הרגשתי שחסר לי עומק, שיחות כאלה של מעבר.. ניסיתי להביא את זה על ידי משחקי קלפים כאלה שפותחים והוא כן שיתף פעולה, אבל עדיין משהו ברמת העומק שהגענו אליה היה חסר לי.. אולי כי אני אדם מאוד עמוק ומאוד רגיש אז רציתי שאצליח להגיע לרמות האלה איתו. זה תמיד הפריע לי וניסיתי להביא לשיחות האלה ולא ממש הצליח כמו שרציתי ותמיד רציתי שנדבר יותר והשיחות ביננו יהיו כאלה מלב אל לב. אבל הוא לא אדם מאוד פתוח.

מצד שני יש בו הרבה תכונות שמאוד קסמו לי, כמו זה שהוא אדם מאוד טוב, יש לו ערכים שאני אוהבת, הוא מצחיק אותי, נעים לי איתו, הוא חכם, אכפתי, יציב, מחמיא.

אחרי כמה חודשים הגיעה הקורונה ואני הייתי במשבר כי לא הייתה לי עבודה והייתי צריכה לגור אצל אחותי כדי לשמור על ההורים שלי. בתקופה הזאת מאוד הייתי זקוקה לו.זה היה סוג של משבר מבחינתי. הוא מצדו המשיך לעבוד בעבודה שלו והרגשתי שהוא לא רואה את המצוקה שלי. הוא אמנם התעניין אבל לא כפי שרציתי. ציפיתי שהרבה יותר יראה אותי, יבין את הקושי שלי. הוא מצדו אומר שהשתדל לעשות את המקסימום, אבל אני הרגשתי לבד..

משם זה התדרדר, כבר כאילו לא היה לי כוח אליו. המשכתי בקשר אבל הייתי רחוקה. אחרי חודש הוא אמר שהוא מרגיש שאני לוקחת אותו כמובן מאליו ושהוא לא יכול יותר ככה. שאל אם אני רוצה להילחם על הקשר. אמרתי שכן. אבל לא כל כך ידעתי מה זה אומר ולא באמת דיברנו על הדברים. המשכנו עוד חודשיים שבהם היו לנו ממש אפס אנד דאונס רציניים. עשיתי לו 'מבחנים' בהם אני בודקת את רמת הרגישות שלו כלפיי ובכל פעם הוא נכשל, מה שגרם לי להיסגר ולו להרגיש אשם. לזכותו ייאמר שהוא ניסה מאוד והתאמץ מאוד. לקח ימי חופש מהעבודה כדי שיהיה לנו זמן איכות יחד. היו רגעים כיפיים והרמוניים ורגעים שאני מתוסכלת מאוד והוא גם. הרגשתי שאני דורשנית כלפיו, מצפה ממנו להכיל, להקשיב והוא רק מרגיש כבר שאין לו כוח, ש"מתרוקנים לו המחסנים והוא לא מתמלא"- ככה הוא תיאר את זה.

גם בשיחות שכן ניסינו להגיע לשורש העניין אני הייתי פגועה מדי וזה התבטא בביקורתיות ובכלל כל הזמן בראש התלבטתי עם עצמי אם הוא מתאים לי שהוא ככה לא רגיש אליי כמו שהייתי רוצה ופתאום עוד דברים צפו והפריעו לי כמו זה שהוא מעשן וזה שאני לא אוהבת את החברים שלו והשיחות האלה תמיד הסתיימו במין הרגשה כמו שלא הגענו להבנה לגמרי אבל כן ממשיכים כי יש רגשות.

הפרידה שלנו קרתה אחרי התפוצצות שלי עליו בטלפון אחרי שהוא שכח משהו שסיפרתי לו שהיה לי חשוב שיזכור. זה פגע בי נורא כי זה קרה כמה פעמים שהוא פשוט לא זכר דברים שאמרתי לו וזה רק העיד לי כמה הוא לא נוכח בקשר. הצעתי את רעיון הפרידה והוא אמר שהוא באמת מרגיש שזה הדבר הנכון לעשות.

עכשיו אחרי הפרידה.. היה קשה מאוד, שנינו בכינו, היינו שבורים. הוא אמר שהיה בטוח שזה זה ואני גם לא מעכלת את הרעיון שהוא לא יהיה חלק מהחיים שלי יותר. ותוהה לעצמי, מה בדיוק היה שם...? האם המחשבות הבלתי פוסקות שלי על זה שהוא לא מתאים לי ולא רגיש הן אלה שהרחיקו ביננו? אולי לא באמת נתתי צ'אנס כל הזמן הזה? למה בעצם לא הצלחנו לדבר, מה היה התאקל בתקשורת ביננו, אולי הביקורתיות שלי..? עצוב לי בלעדיו ואני לא יודעת אם להיפרד היה הדבר הנכון לעשות. מצד שני הוא כן אמר שהוא מרגיש שהוא חייב עכשיו זמן לבד כדי להתמלא כי הוא מרגיש כבר סחוט ושהרבה זמן לא טוב לו. אני מרגישה פספוס.. מרגישה שאולי לא פעלתי נכון ובדיעבד הייתי יכולה לעשות דברים אחרת.. תוהה אם זה משנה ומה אני אמורה לעשות עכשיו..

אשמח להבנות חדשות על המצב ביננו. תודה.