הוספת הודעההוספת תגובה פורום זוגיות ויחסים – יעוץ זוגי - ראש הפורום

מה גברים מרגישים?

שירן(6.12.2020, 20:24)
היי אורן, אני בת 26, בסיום תואר ראשון, עובדת בהייטק כבר שנתיים וכנראה אשאר בתחום. האקס שלי גם הוא עובד הייטק, בן 28, מעולם לא עשה תואר ואני חושבת שהוא גם וויתר על הרעיון פעם אחרונה שדיברנו. לא דיברנו 4 חודשים ואנחנו פרודים שנה וקצת. אף אחד מאיתנו לא חיפש זוגיות, או היה בזוגיות, עיקר הפרידה קרתה בגלל חוסר מיצוי עצמי (מהצד שלו), והרגשה של נבגדות (גם מהצד שלו). אני חושבת שאני בנאדם רגיש כלפיי עצמי אבל לא כל כך רגיש כלפיי הסביבה, אולי כי יש בי רף ציפיות מאוד גבוה שלפעמים מכאיב לאנשים שסביבי, בעיקר כשנדמה להם שאני לא מרוצה ממשהו. אני מדברת בלשון הווה, אבל האמת היא שלפני חצי שנה הגעתי להחלטה עם עצמי שאני מנמיכה את הביקורתיות הגבוה שיש בי כלפיי עצמי והסביבה ומנסה להתמודד עם הכישלון הגדול ביותר שלי בזוגיות. איך אומרים? רק כשאתה מפסיד מישהו אתה מגלה כמה הוא חסר לך. אז זה בדיוק המצב. אני בנאדם עם חרדות חברתיות, גם בעבודה, גם בחברת אנשים חדשים, בישיבות ואני חושבת שהחרדה החברתית והביקורתיות באים ביחד. כל הפרולוג הזה הוא כדי להביא רקע כללי למה שאני בעצם מחפשת - הזדמנות שנייה. לא הפסקתי לאהוב את האקס, והאמת שאני מרגישה, סוג של אינטואיציה אבל אולי אני טועה, שגם הוא לא הפסיק. אנחנו מדברים אחת לכמה זמן, ושיחות ארוכות מאוד ונחמדות אבל אני חושבת שהוא מפחד להיפגע ממני שוב. הוא מפחד שההצלחה שלו כרגע תתנגש עם הרצון להיות ביחד. הוא מפחד מזה שאזיק לו, לביטחון העצמי שלו אולי, ובעקבות דברים שקרו אני חושבת שהוא גם לא מאמין לי עוד. למרות שיש לנו שיחות טובות, אני עדיין מרגישה שהוא נחשף מאוד, ולצד זה גם מפחד להיחשף עוד. הוא לא יוזם שיחות ולפעמים נדמה שהוא פשוט שכח מקיומי. הוא מרגיש נבגדות. בזה אני בטוחה. ולא כי בגדתי בו או אפילו הסתכלתי בכיוון הזה, אלא כי בעקבות האופי הבעייתי שלי, יש לי נטייה לסלף דברים, לא לומר אותם במדויק, ואני לא אנסה להתייפייף - היו מספר פעמים שגם פשוט שיקרתי. שיקרתי כי פחדתי מכעס, שיקרתי כי פחדתי מביקורת, והאמת שהסיבה הכי גדולה למה שיקרתי היא כי הרגשתי שכל עוד אמשיך לדבר על עצמי ולשתף על עצמי, אני גוזלת זמן יקר ממנו, אז החסרתי פרטים, לא סיפרתי פרטים וגם ניסיתי הרבה פעמים לקבל אישורים מאחרים על צדקתי. הוא אמר לי לקראת הסוף שהוא הרגיש כמו פסיכולוג שלי במקום כמו בן זוג, וזה מדהים כי בדיוק בגלל שרציתי להימנע מזה שהוא ירגיש ככה - שיקרתי. אבל קרה הפוך. כרגע הוא מאוד במקום של לבנות קריירה, לעשות דברים שהוא אוהב, לעבוד קשה. ואני מהצד, מאוד לא בראש של בניית קריירה. אני רוצה בית ומשפחה יותר מקריירה, ואני חושבת שסדר העדיפויות שונה, למרות שלא תמיד היה כך. משהו קרה בעקבות ההרגשה שלו של הנבגדות, שגרם לו פשוט להתמקד בעצמו בלבד ולהפסיק להסתכל אחורה. מצד שני, אני יודעת שיש אהבה פה. ונכון שאהבה זה לא מספיק, אבל זו לא פרידה שקרתה משנאה, לא פרדה שקרתה מחוסר התאמה. זו פרידה שקרתה מחוסר מיצוי עצמי וכעס מצטבר. אחרי שנה וקצת (כשבחודש הראשון עוד ״התחננתי״ שנחזור), אני מרגישה שאולי יש מקום, אולי יש סיכוי. ואני יודעת שעד שלא מדברים ולא שואלים, אי אפשר לדעת. אבל מצד אחד אני מפחדת לדעת מה הוא מרגיש, מצד שני, אני מפחדת מהפחד שלו - פחד משתק. ואם הוא רוצה משהו, ומפחד, הרי אין לי מה לעשות נגד זה. ו-״לשכנע״ לחזור אחד לשנייה, נשמע קצת מתרפס ופגום מהיסוד. הדרך הנכונה לדעתי, ופה למעשה אצטרך את ההכוונה שלך, תהיה לשתף אותו בתובנות שהגעתי אליהם בשנה הזו, לדבר על עצמי ולא עלינו, וכן לדבר על הדברים שטעיתי בהם, כן לדבר על איך אני רואה כעת את מערכת היחסים, איך אני רואה את העתיד שלנו, ואולי דרך המילים שלי והראייה שלי, ההשקפה שלו תתמתן והוא יהיה יותר פתוח ל-ניסיון. אפילו כהצעה של ״בוא נצא לדייט אחד ונראה איך ילך, במה זה כבר יזיק?״ אבל כאן כמובן מגיעה ההתנסחות הנכונה, הטיימינג וזה משהו שאני לא יודעת איך להתמודד איתו נכון. איך יהיה נכון לגשת אליו?