הוספת הודעההוספת תגובה פורום זוגיות ויחסים – יעוץ זוגי - ראש הפורום

הרס עצמי?

רונן(24.11.2022, 10:14)

כבר מס' שבועות לא מבוטל מאז מתחילת המשבר.

התקשורת מדשדשת אבל קיימת. הרגשות של אישתי נעים על ה"פאסיב אגרסיב". מצד אחד יש שיחות ויש מקום לתת קרבה ומצד שני כשעולות הרגשות, נעילה מוחלטת והרגשה.

אירוע שקרה מוזר אבל כל כך הגיוני. יצא שקיימנו מגע מיני (חזה או אחר) 3 פעמים מאז שהתפוצץ כל האירוע. תמיד אחרי שזה קורה היא תופסת מרחק, כנראה רגשות אשם, ומרחיקה אותי ממנה. אני מאוד מצליח להבין את הצורך שלה בקרבה, כמו שבדיוק לי יש ואני גם מאוד מצליח להבין את הרצון שלה להרחיק אותי.

בגדול, ממילים גלויות ומבין השורות, אני מצליח להבין שהיא לא כל כך רוצה להתמודד עם הרגשות שלה. היא לא יודעת איך ואם היא תעבור את זה. היא תמיד דואגת להגיד לי שעצם העובדה שאני עדיין בבית מעידה על עד כמה המצב חמור.

השבוע דחקתי אותה לפינה, נכנסתי אליהם למקלחת, ככה עם הבגדים עם הכל, רק כדי לחבק אותה ולעטוף אותה. היא התפרקה, הראתה קמצוץ של רגש, בכתה והטיחה בי האשמות (מוצדקות כולן) ולאחר מכן ברחה מהבית, היא לא נשארה לישון.

מהשיח שלי איתה ומהמעט שיש לי עם הסביבה הקרובה אליה אני מבין שהיא לא ממהרת לפרק, היא מצהירה בגלוי שהיא רוצה אבל לא ממהרת. יחד עם זאת היא כן מצפה למשהו ממני, משהו משמעותי שאעשה כדי שהיא תרגיש את המחוייבות שלי.

אציין כי כבר 4-5 שבועות שאני מנותק מהכל, לא לימודים, לא כושר, לא תקשורת בסיסית עם אנשים ובעיקר בעיקר עם נשים וכל זה כדי לתת לה את תחושת הביטחון שהיא כל כך זקוקה לה (זה לא עוזר ד"א). מעבר לזה אני בתוך תהליך עמוק של בחינה עצמית- הבנת דפוסים והתנהגויות הרסניות שהיו לי במשך השנים שהביאו אותי למקום שאליו הגעתי.

לא מעט תובנות היו לי מהיום שניתקתי הכל, פתאום התחלתי לראות דברים מהצד כמו חברות יתר עם נשים, צורך בתשומת לב והנאה מתשומת הלב. אני גם יודע להגיד שתמיד משכתי את זה לגבול, לא עברתי את זה (למעט הבגידה) אבל מאוד נהניתי מזה.

הבנתי שבזוגיות ארוכת השנים שלי נוצר אצלי דפוס: אני לא יכול לשמוע את אישתי, אני לא מסוגל לקבל ממנה עצות וכל דבר שהיא אומרת מרגיש כמו ביקורת (היום אני מבין שחלק מהביקורות היו מוצדקים). זוגיות של מעל עשור, כל פעם שהיה קצת קשה ברחתי (מילולית ולפני הנישואים גם פיסית) ואז חזרתי ולא באמת ליבנו את הדברים. הצלחנו להשלים אבל הפערים הלכו וגדלו והמצוקה עדיין נשארה אותה המצוקה. אני הוא זה שיצר לעצמי דפוסים של התגוננות וחוסר התמודדות. העדפתי להסתיר, למחוק, לא לספר כדי לא להתמודד וזה פשוט גדל וגדל כמו כדור שלג עד שהתפוצץ.

מכאן אני מוכן ונכון לתקן, אני יודע בדיוק מה ואיך אני רוצה, ואני יודע חלקית גם איפה ומה יצר אצלי את הדפוסים והצלקות. הבעיה הקיימת כרגע היא שאישתי מצפה לאיזה משהו משמעותי שאעשה כדי שהיא תרגיש את המחוייבות שלי ובאמת באמת שאין לי מושג מה זה!