זוגיות ויחסים - פסיכולוגיה אבולוציונית

מוטרדת יקרה,

אני חושב שהגדרת נכון את הבעיה – "איך להתמודד עם זה?"

כי בתנאים האלה, ובודאי כאשר אני לא יודע מהן הסיבות והרבדים השונים שעליהם מתבססת, נראה שהסיכוי לשנות את זה, בודאי בטווח מיידי ומהיר, הוא אפסי. ואז נשאלת באמת השאלה – איך להתמודד עם זה? האם לוותר? האם לפתח עור של פיל ואדישות?

ואולי אשאל שאלה אחרת, חשובה לא פחות – האם יש לך מספיק תמיכה מצד בן הזוג שלך, והאם את מרגישה איתו מספיק "בית", כדי להתגבר על תחושת הדחייה – שהיא תמיד ממשית כאשר זה מצד ההורים – ולדעת להניח לחמישים אחוזים מהמחשבות המטרידות, כי את במקום טוב, יציב, ו.... טוב, אז הם לא הורים אידיאליים, כלפייך לפחות, והם לא יודעים לאזן את היחסים, והם לא רואים את העלבון שלך, אבל כשאת במקום טוב, יותר קל להתמודד עם זה.

ולכן השאלה שלי אליך: האם את מרגישה שאת במקום מספיק טוב כדי להתמודד עם זה?

ואת שואלת שאלה נוגעת ללב, ודואגת (להם): איך לדבר איתם מבלי לפגוע ולצער אותם? ויתכן שאת צודקת, שאולי הם ייפגעו אם תפתחי את זה כך מולם, ואולי הם גם יתגוננו וירחיקו את עצמם עוד יותר, כדי שלא לראות את הפגיעות שלך. יתכן.

אבל את כן יכולה לומר את מה שאני מבין שאת כן עושה, אבל אולי באופן יותר תכוף, או אחר, שאת שמחה מאד כאשר הם באים אליכם, שהילדים רוצם לראות אותם, ולהיות יותר "מעודדת" בנוכחותם, כשהם עושים את הדבר הנכון, ולהניח למחשבות הפחות טובות בנוכחותם. אחרי הכל, בנית לעצמך משפחה חדשה, והיא עכשיו המרכז החדש שלך. או כך את צריכה להרגיש כדי להיות עצמאית יותר, ובמקום טוב בחייך.

עניין מורכב, כפי שאת מבינה. אבל גם – יתכן שחלק מהפיתרון הוא גם עבודה שלך עם עצמך, או עבודה שלך עם בן הזוג שלך על היחסים ביניכם, אם יש לכך השפעה על התחושה הכללית שלך. ואולי טיפול, פרטני או זוגי, לא בגלל ההורים, אלא בגלל התחושות הלא קלות שלך.