זוגיות ויחסים - פסיכולוגיה אבולוציונית

ליאם יקרה,

אין כאן פיתרון חד וחלק, או מוסכמה שעובדת. את מדברת על זוגיות שנייה, ולא עם האבא של הילדים, שאיתו, אם הכל תקין והוא חי ורוצה את הקשר איתם, אז גם אם זה לא נוח ולא מתאים לך, ולפעמים גם אם זה לא מושלם לילדים, את שומרת על קשר. הן כי כך צריך על פי חוק, והן כי בטווח הרחוק זה חשוב לילדים – לפעמים מאד מאד, ולפעמים רק חשוב.

אבל כאן את לאחר קשר של שנתיים עם מי שמכיר את הילדים רק שנתיים. יכול להיות שהוא התחבר אליהם, ויכול להיות שהם התחברו איתו גם (או עם הילדים שלו, ולא אמרת אם יש לו ילדים), והשאלה היא אם זה מספיק כדי לשמר את הקשר בינו לבינם, כאשר לך זה קשה.

את לא חייבת. אני לא מכיר את הנתונים, אני לא יודע עד כמה הוא ממלא, או מילא מקום של אבא עבורם, אבל ככל שיש להם אבא מתפקד, וככל שהוא מפריע לך להמשיך הלאה, וככל שאת מתוסכלת לידו, כך הריחוק שלך ממנו מוצדק – גם לטובת הילדים (כי הם צריכים אותך מתפקדת ושטוב לך), אפילו אם הוא אוהב אותם ויש להם קשר טוב איתו. כלומר, את צודקת. השיקול צריך להיות השיקול שלך וטובתך שלך מול טובתם של הילדים. האהבה שלו כלפיהם אינה פקטור לצורך העניין, אם אדייק את זה, היא אינה פקטור חשוב ביחס לדברים האחרים.

עם זאת, נכון שבכך שזה פרק ב' בחייך, הם כבר נמצאים בתובנה שהחיים, והקשרים, והמבוגרים שבחייהם אינם לידם תמיד ובכל תנאי. את כן, אבל לא בזמן שהם נמצאים עם אבא. אבא כן, אבל לא בזמן שהם נמצאים איתך. אלא אם מדובר במקרי חרום – ושוב, אני מדבר על מה שצריך לאחר גירושים, ולא בהכרח על מה שקיים. ונכון שעם הפרידה שלך ממנו, הם אולי לומדים שלא כל אדם בחייהם שהם אוהבים, יהיה שם לנצח, ולהפריד בין משפחה פורמלית לבין אחרים. זה משנה משהו בתחושה של האהבה. כלומר, האם הם באמת אוהבים אותו מתוך הידיעה העמוקה שזה קשר מחייב ונצחי (עד כמה שנצחי הוא נצחי), או שבעיקר כיף להם איתו? – וזה לא אותו הדבר. עם כל האכזבה, שאולי יש להם, יתכן שגם הם מבינים שזו לא אותה המחוייבות.