זוגיות ויחסים - פסיכולוגיה אבולוציונית

ד"ר חסון שלום,

לפני הרבה שנים הכרתי בחור. לא ממש התאהבתי בו אבל התחלנו לצאת. הייתי מאוד בודדה- בת יחידה, מעט חברות, משפחה מוזרה - כך שמבחינתי להיות בזוגיות היה (ועדיין) מאסט והוא סיפק את הצורך הזה. אני חייבת לציין שהוא מאוד נאמן וב "ראש זוגי".

ההתחלה שלנו לא היתה קלה או חלקה, אבל החיים שלנו נקשרו זה בזו, התחתנו והבאנו ילדים לעולם.

הנישואין היו די גרועים בעיני. גם אם את הפרטים השנים טשטשו, הרגשתי שהיחסים האלה מזיקים לי נפשית וגופנית. חשבתי גם שאני לא אוהבת אותו. שאין לזה עתיד. פרידה היא הדבר הכי קשה בעולם מבחינתי - אבל הרגשתי שאין לי ברירה. פשוט ככה.בטיפול זוגי לא התמדנו .

התגרשנו לאחר לבטים איומים, וזה הכאיב לשנינו. הוא עדיין אהב אותי באותה תקופה, כך שבמשך כמה שנים אחר כך עוד ניסינו לשקם את הקשר. אבל זה תמיד הרגיש לי מוזר. גם כי חלק מהבעיות שהיו בינינו המשיכו, אבל גם כי הרגשתי שאנחנו תלויים בין לבין. לא נשואים אבל לא גרושים. וזה לא בדיוק גם שחזרנו עשר שנים אחורה לתקופה שיצאנו לפני החתונה...

למרות ששנינו מסביבה ליברלית ופתוחה, עוררנו תמיהה ולגלוג בקרב מכרינו המועטים.

בסופו של דבר סיימתי את זה. בצורה לא יפה. כאב לשנינו. אבל שוב, הרגשתי שאין לזה עתיד. הרגשה שקשה להסביר באופן רציונלי.

עברו כמה שנים, היחסים בינינו, שקיימים רק בגלל הילדים, לא ידידותיים במיוחד. לא מזמן הוא סיפר לי שהוא התחילת לצאת עם מישהי ,ושהוא רוצה להתחתן איתה ולעשות עוד ילדים. אני גם בזוגיות טובה אבל חתונה לא דחופה לי, וגם לא ילדים נוספים.

למרות הזמן שעבר, אני מרגישה צביטה מסוימת בלב. לא כי אני רוצה לחזור אליו. אלא אולי כי אני לא סומכת על עצמי שהיה מספיק רע כדי לעזוב או לא מספיק טוב כדי להישאר. מה עושים? איך מתגברים?