זוגיות ויחסים - פסיכולוגיה אבולוציונית

שלום, יש שני נושאים שמעסיקים אותי מאוד - התמודדות עם שינויים ולהבין מה עוצר אותי מלהכיר גברים.

בת 46, גרושה +1, נראית צעירה לגילי.

אחרי הגירושין הייתי כשנתיים לבד מתוך ניסיון להתמודד עם השינוי בחיים. הגירושין היו נכונים, אבל השינוי וההסתגלות למצב החדש היו מורכבים עבורי.
היו מספר גברים מזדמנים בתקופה הזו, חלקם כי פתחתי פרופיל באתר הכרויות. פתחתי וסגרתי, פתחתי וסגרתי - מתוך תחושה שהמדיום הזה לא נכון עבורי.
הכרתי בן זוג באחד הפרוייקטים בעבודה (שם דווקא היכולת שלי להתמודד עם שינויים גבוהה למדי). הזוגיות אמנם נמשכה כמה שנים, אבל אף פעם לא הייתי לגמרי שלמה איתה, וגם נפרדנו כמה פעמים וחזרנו. בשנה אחרונה חשתי דעיכה מצידו והיחסים נמשכו על אש מאוד נמוכה. כנראה שמשכתי אותם מתוך חשש לשינוי, מתוך פחד להיות לבד, מתוך ידיעה שבשביל זוגיות אחרת אני אצטרך לשוב לאתרי הכרויות שאני כל כך סולדת מהם. די במפתיע הסתבר מתוך שיחה כנה שהוא לא נמשך אליי יותר. ושוב בדומה לגירושין למרות שאני הייתי זאת שהיתה פחות בעניין כל השנים, לקחתי את זה קשה.

כרגע מנסה להבין איך אני ממשיכה. לא רוצה להיות שוב לבד. מצד שני לא מעוניינת להכנס ל"שוק ההכרויות". הקטע הזה שאני רוצה שהדברים פשוט יקרו - לא באמת מניב תוצאות וגורם לי לעוגמת נפש ותסכול.
אני אישה מינית וזקוקה למגע. לא מעוניית במגע מזדמן, אלא במגע שבא מתוך מחוייבות רגשית, אכפתיות, רצון להעניק ולקבל, מתוך שותפות, מתוך אהבה.

אז איך מתמודדים עם שינויים מבלי להרגיש "סוף העולם", מבלי לשקוע ברחמים עצמיים? מבלי "לטפח" את העניין הזה של מחכה שהדברים יקרו מעצמם מבלי שאני אעזור להם לקרות?
אני רק רוצה שיקרה, אבל לא מצליחה להכריח (זו המילה המדוייקת) את עצמי לצאת מאיזור הנוחות שלי - לא אתרי הכרויות, לא פעילויות פנויים/פנויות משום סוג, כלום...
השיתוק הזה שתוקף אותי בחיי האישיים כמעט ולא קורה בתחומיי עבודה.