זוגיות ויחסים - פסיכולוגיה אבולוציונית

ד"ר חסון שלום.אני בן 40, רקע של הפרעת חרדה ועבר של התקפי פאניקה.
בעל קווי אופי "קשים" קפדניים שאוהבים סדר ושגרה רגועה.
נשוי ויש לי ילדים בגיל 11 שאני מאוד אוהב.
כאשר אני "תופס" אותם בשקר מסוים אני נפגע עד עמקי נשמתי, תגובתי הראשונה היא לצעוק "תעוף לחדר שלך" בצרחה חזקה מאוד, צרחה של עצבנות לא פרופורציונלית שגורמת למתח בבית גם מול אישתי.
ההרגשה הקשה גורמת לי להרגיש באותו רגע אכזבה עמוקה, בגידה וכעס עצום ואז אני נותן גם עונש כמו "השבוע לא תלך לחוג". אבל אז- הילד בתגובה בוכה מאוד ועצוב לו והוא מתנצל ואני נהיה חצוי: מצד אחד רוצה שייקבל עונש אבל לא מסוגל שהוא ירגיש ברע ומיד אני הולך אליו לחדר מדבר איתו יותר ברוגע (בהשוואה לצרחה שנתתי לו שיעוף לחדר) ומבטל לו את העונש.
אני לא מסוגל שהילד יסבול ,לא נוח לי עם זה שהאווירה מתוחה ומצד שני יש אמביוולנטיות חזקה בין הצורך בשליטה לבין המציאות שלכאורה יוצאת משליטתי לאכזבתי הרבה.
אדגיש כי לא מדובר בשקר חמור אלא שקר שטותי שהילד פשוט לא אמר לי את האמת בנוגע למעשים שהוא עושה ואף לפני כן כששאלתי אותו לגבי המעשים הוא הכחיש עד שתפסתי אותו במקרה עושה את הפעולה.
האם מה שאני מתאר מהפרעת חרדה – מחד כעס רב/זעם מיידי בשל החרדה מאיבוד שליטה על הילד שלי שזה הדבר הקטן האישי "שאפילו" בו אני לא מסוגל לשלוט זאת בהתווסף בשלל הדאגות היתר ליחס החיים כמו עבודה, מחויבות ושאר תחומי החיים בהם בעלי הפרעת חרדה נוטים "לנפח" את המצב מנמלה לפיל" ? (מתוך עצם היותם בעלי חשיבה אוטומטית של ראיית שחורות וכי לפחות בביתי שלי "חייב" שאני אהיה "שולט במצב" בבית אחרת מה יהיה בחוץ...)
אולי דווקא תגובה זו היא בגלל טיפול תרופתי שבעקיפין מגביר תגובות זעם?
(לוסטרל וקלונקס). המצב גורם למצב נפשי וריגשי לא טוב בבית אל מול האישה והילדים. אשמח מאוד להארותייך/הערותייך בנושא. פורים שמח!