עוד בנושא
פורומים חדשים
כלים שימושיים
התמודדות עם הריון
אנה (16.5.2005, 12:18)אני ממש זקוקה לעזרה: אני בהריון, שבוע 14. ההריון מתוכנן אבל לא רצוי: אני נשואה 3 שנים ובעלי מאד רצה ילדים, אבל תמיד אמרנו שנחכה עד שאני אהיה מוכנה. בנוסף, שנינו עובדים משרה מלאה, הרבה שעות ביום ושנינו לומדים לקראת תואר שני. אני מקווה שאסיים את התזה עד סוף השנה ולכן חשבנו שזהו זמן מתאים. לא ידעתי מה אני רוצה (זה די מאפיין אותי באופן כללי): הייתה תקופה שהתלבטתי, הסכמתי, התחרטתי וכד'. בנתיים אמרו לי שעקב בעיות הורמונליות לא אוכל להיכנס להריון בלי עזרה תרופתית ומאד לא רציתי לקחת הורמונים.
ואז החלטנו שנתחיל לנסות "באופן טבעי" ואם זה לא יצליח, זה לעבור להרמונים (אחרי שנה לפחות). פחדתי שיעברו שנים עד שאכנס להריון ולכן "שווה" להתחיל כבר עכשיו.
כבר אז לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות אמא, אבל בכל זאת ראיתי בזאת מטרה. בכיתי כל חודש כשקיבלתי מחזור (אבל אפילו אז ידעתי שאני לא רוצה את זה-זה פשוט עיניין של אופי: החלטתי שאני נכנסת להריון- אז זה אמור לקרות ומייד). בסוף החלטתי שאני רוצה לעשות הפסקה, אבל בדיוק אז "נקלטתי. כל הרופאים טעו (כולל מומחים לפריון)- נכנסתי להריון אחרי פחות מחצי שנה.
שמחתי מאד (כי השגתי את המטרה ולא כי יש לי סיכוי להיות אמא) ונהייתי ממש אובססיבית בעיניין: הייתי בטוחה שאין דופק, גלשתי בכל האתרים האפשריים, קראתי על כל הבעיות וכו'- זה כמובן הלחיץ אותי עוד יותר.
במהלך החודשיים חשבתי הרבה על הפלה.בעלי יודע על מקרה אחד בלבד ואמר שהוא מסכים, על אף שהוא מאד רוצה את הילד. אני חושבת על זה הרבה ולפעמים מקווה שיקרה משהו לעובר-ואז זאת לא אשמתי. ואז אני נלחצת ואומרת שעכשיו בטוח יענישו אותי ויפגעו לי בילד.
אני לא נקשרת להריון, בזמן שבעלי קורה לו "התינוק", "הילד", אני ברוב המקרים פשוט אומרת "זה", "הדבר הזה". אתמול היינו בשקיפות, התוצאות היו טובות וראינו הרבה תמונות. לי זה לא עשה שום, התמונות אצלי בתיק ולא חשבתי אפילו להוציא אותן ולהיסתכל עוד פעם.
נראה לי שהבנתי למה אני כל כך נלחצת מכל הבדיקות: לא רק שגם ככה "אני הורסת לעצמי את החיים", אבל אם יהיה לי ילד חולה (במיוחד ילד לא רצוי וחולה), אז זה יהיה ממש אסון.
אני ממש לא יודעת מה לעשות. אני מאמינה שלא אעשה הפלה ובכל זאת מקווה שהכל יהיה בסדר עם ההריון. הבעיה היא זה היחסים שלי עם בעלי: אני לחוצה, מוציאה עליו את התסכולים וכד'. הוא מצידו, הפסיק להיות תומך ומבין (אולי פשוט אין לו כח לזה יותר). לדוגמה, אתמול לפני השקיפות רבנו ואני אפילו לא יודעת איך זה קרה. בגדול, אני הייתי לחוצה וכעסתי עליו ועל כל העולם בגלל השטויות. הוא, מצידו, לא הבין מה הבעיה שלי ופשוט כעס והתעלם ממני. התוצאה: חיכינו לבדיקה 6 שעות מעוצבנים, לא דיברנו, אני בכיתי (לא לידו) וגם היום אנחנו לא מדברים. אני מניחה שלפעמים אני כועסת עליו (כי זה היה הרעיון שלו), על עצמי (שלא ידעתי להחליט מה אני רוצה ולהגיד לא). ואני מניחה שלו מפריעה בעיקר הגישה שלי למצב ומצבי רוח.
חוץ מזה, יש לנו יחסים טובים: אנחנו אוהבים, תומכים אחד בשני (הוא בטוח תומך בי ואני די משתדלת לתמוך בו). אז מה אפשר לעשות?