פורום פסיכולוגיה מבוגרים

הזדהות השלכתית-העברה-העברה נגדית
הן שילוש שהולך יחדיו, בטיפול, וגם באספקטים מסוימים של חיי היום-יום.
הפיתוח של קליין ואח"כ ביון את מושג ההזדהות ההשלכתית הוא מפנה משמעותי במחשבה הפסיכואנליטית.
פרויד וחוג האנלטיקאים סביבו סברו כי המטופל מתיק ומשליך על האנלטיקאי (שמשתדל להיות "נייטרלי" ככל הניתן בכדי לא לעורר תגובות מסוג מסוים ולא אחרות) - ההתקה מדמויות הוריות/אחאים וכו' היא ההעברה. זה תהליך חד צדדי, לא צריך (כביכול) את המטפל לשם כך. הנייטרליות המצופה מהמטפל עוזרת לחשוף את ה"בעיה" ביחסים/מע' הדחפים של המטופל עם דמויות חשובות בעבר ובהווה - מה שמתגלם בתכני ואופי ההעברה.
ההעברה הנגדית של המטפל לפיהם מקורה גם בתגובה הרגשית שמעורר "התפקיד" שהועיד המטופל למטפל וגם בפגמים אישיותיים של המטפל והתקות/השלכות שלו. את האחרונות יש לפיהם למזער ולעבד, וככלל מטפל שעבר טיפול ארוך ומעמיק בעצמו לא מצופה ממש להתיק/להשליך כלפי המטופל אלא לנהוג באיפוק ו"ריחוק אנליטי".

קליין שינתה את הסדר הזה והראתה כי המטפל "מופרע" לא מעט בעצמו ויש לו חלקים פרימיטיביים שמגיבים באופן לא מודע לסוג תקשורת מיוחד שיוצר המטופל. המטופל אינו מצליח לומר במילים משהו עמוק בחוויתו הפגועה, בעיקר מהשנים הראשונות בהן לתינוק לא היו מילים לקדד בהם חוויות ודברים נשארו ברמה של תחושות גוף ואווירה רגשית לא מדוברת בתוך דיאדה (הורה-פעוט / מטפל/מטופל). את חוויות העבר המטופל משחזר לא רק ע"י ההעברה אלא ע"י השלכה מחוויות שלו אל המטופל, באופן שמתחבר לתכנים דומים אצל המטפל שעוזרים לו להזדהות עם הרגשות/תחושות המושלכות של המטופל ולחוש כאילו הן שלו.

כלומר - אדם מיואש עד היסוד "יכניס את המטפל לאותה סירה" איתו, ישליך תחושות ייאוש וכליון כל תקווה והמטפל יחוש בהן באופן לא מודע, הן יתחברו לתחושות דומות/מוכרות שלו והוא יתחיל לחוש גם הוא דכדוך ויאוש.

דרך ההזדהות ההשלכתית המטופל עוזר באופן לא מודע לחוות מבפנים איך המטופל מרגיש - רק לאחר עיבוד (כמו בהדרכה) אפשר להבין כי תחושות חזקות שעולים במטפל בזמן הטיפול, חלקן מקורן בעולמו הפנימי של המטופל שהוקרן לעבר המטפל שקלט נחלקים ממנו.

לפיכך - הזדהות השלכתית (ה"ה) היא לא בדיוק העברה והיא מושג מיוחד בפני עצמו, צורה של תקשורת. ה"ה היא גם מנגנון הגנה - כי תחושות קשות מנשוא של המטופל שלא יכולות לעבור עיבוד בעולמו והן מציפות מדי, משאן הכבד עובר למטפל ש"מחזיק", אותן עבור המטופל, מתחלק בעול, ומשא של יחד הופך למשא משותף.

שלישית, המטפל יכול לעבד דרך הה"ה את חווית המטופל ולהתמודד עימה. המטופל אז מזהה עצמו בהתנהגות המטפל, מזהה את החלקים שלו שהשליך, אבל רואה שהם לא הרסו ואפשר להתמודד איתם, והוא יכול להפנימם מחדש ולהחזירם אליו באופן בשל ואינטגרטיבי יותר לאחר עבודת המטפל עם עצמו על התוכנים המושלכים שניטעו בו (משום שהיה משהו בעולמו הפנימי הממשי ולא המדומיין - שהרי העברה קלאסית היא המדומיין - שהיה קרקע פוריה מספיק).

העניין הוא שגם מושג ההעברה וההעברה הנגדית עברו שינויים והתקרבו מאוד בחלקם לה"ה, ולכן יש בלבול. בפועל, העיקר היא המודעות וההבחנה בין המושגים לא תמיד כ"כ ברורה במתרחש בחדר הטיפול - ההדרכה בדר"כ עוזרת לעשות סדר מסוים.

להסבר מקיף ואם זאת לא ארוך, כולל דוגמאות קליניות - Ogden, T. (1979). On projective identification., Int. J. Psychoanal., 60:357-374

וכמובן בספרה של חנה סגל, תלמידה של קליין: "מלאני קליין", הוצעת עם עובד, 1998.

וגם בוויקיפדיה.