פורום פסיכולוגיה מבוגרים

אמא שלי עזבה את הבית כשהייתי בת 3. אני ואחותי גדלנו בלי אמא , מידי פעם הייתה חוזרת ואז שוב נעלמת. אני לקחתי את זה מאוד קשה וזכורה לי תמונה ..כשהייתי בת 3 אני ואחותי היינו בחוץ עם אמא.. ישבנו איתה על ספסל וראיתי את אבא בא אלינו ומנסה לקחת אותנו חזרה הבייתה. אחותי הלכה איתו מרצון ואני לא הסכמתי.. כשהוא שם את אחותי בבית הוא חזר לקחת גם אותי ואיך שראיתי אותו מתקרב אני חיבקתי אותה חזק והוא פשוט שלף אותי בכוח ואני בכיתי וצעקתי.. וככל שהתרחקתי מאמא הצלחתי לראות שהיא דומעת. כנראה שזה השאיר לי טראומה מפרידות. כשהייתי בת 15 אני ואחותי עברנו לגור איתה בעקבות דיכאון שהיה לי ובעיות בביס. היא התחתנה והולידה את אחי. את אבא שלי מעולם לא אהבה ואת אבא של אחי אהבה עד רגע מותו. לכן אני די משוכנעת שהיא באמת אוהבת אותו יותר. גם את אחותי היא אוהבת יותר כי כשאחותי התגייסה היא לא יצאה מהמיטה עד סיום הטירונות וכשאחר כך אני התגייסתי היא תפקדה רגיל.. כאילו כלום. בבית שלה יש מלא תמונות תלויות של אחי ואפילו יש פתק קטן על המקרר שהיא כותבת שם כמה היא אוהבת אותו (את אחי) . ולפני כמה שנים לגמרי במקרה שמעתי תכנית רדיו של ורדה רזיאל ושמעתי את אמא שלי על הקו שפותחת בזה שיש לה בעיות עם בעלה (הבעל השני) ויש להם ילד משותף שהוא כל עולמה וכו ותיארה לה חיים שלמים.. שאני ואחותי בכלל לא קיימות. לקראת סוף השיחה ורדה שאלה אותה משהו ואז אמא שלי אמרה לה שיש לה עוד שתי בנות מבעל ראשון ואז ורדה אמרה לה למה היא לא אמרה לה מההתחלה. טוב. לא רוצה לחפור לך אבל זה נותן לי תחושת הקלה לשפוך את שעל ליבי כי תמיד שאני מדברת עם אחותי היא שוללת אותי ואומרת לי לצאת מהסרט. עובדה שעד היום לא שמעתי מאמא שלי .. וזה לא שאני צמאה ליחס.. אבל מאוד פוגע בי ובדימוי העצמי שלי