פורום פסיכיאטריה מבוגרים

אני בת 36 (הייתי בפורום זה בעבר ושוב חזרתי לשאול פה את שאלותיי החשובות) יש לי הרבה שאלות שמטרידות את מחשבותיי מרגע שאני כמה ועד שאני נימצאת במצב שכיבה (כשאני הולכת לישון,כמובן) . אולי אתה תוכל להסביר לי ,האם חולה נאמר שמאובחן כחולה במחלה כרונית כסכיזופרניה ,לדוגמא, ושלוקח תרופות או שליתר דיוק צריך לקחת תרופות לכול חייו בישביל להישאר בעולם המציאות ולא לחזור אל עולם הדימיונות שלו, האם הוא לוקח את התרופות שלו יום יום? האם יש כזה דבר לקחת תרופות יום יום ולא לפספס אפילו יום אחד בלקיחת תרופה, וזה משמעותה של לקיחת תרופות כול החיים? כי אני מפחדת שברגע שהפסיק לקחת תרופה אפילו ליום אחד מחיי ,כיום, אז יעלו ויצופו שוב כול השיגעונות שלי ושוב אהיה כזו מסורבלת וכזו לא מתקשרת שלא הצליח לעשות כלום. ממש נוצר אצלי פחד לקיום שלי, זה ניראה לי כמו פחד קיומי. אני מפחדת להפסיק את התרופות אפילו ליום אחד, ואז מהבוקר עד הלילה אני חושבת רק על התרופות שחס וחלילה הרופא לא יפסיק לי את הכדורים ,או שיחליט שצריך לעשות איזה הפסקה בטיפול ואז אני אשתגע מרוב פחד להיות במצב תודעתי אחר. עכשיו אם חולה לוקח יום יום כדורים, האם יש דבר כזה ביכלל לקחת יום יום כדורים כול החיים ממש יום יום, ואם הוא לוקח יום יום ,מה הוא בהכרח מכור? חולה שלוקח יום יום כדורים במשך שנים או כול החיים האם הוא מכור? מכור לכדורים? אבל מיצד שני למה שיפסיק לקחת כדורים שעוזרים לו לחיות חיים רגילים ,למה שיחזור לחיים לא חיים? בעצם אני רוצה לדעת מה "הגבולות" פה? מאיפה פסיכיאטר מחליט שאדם מכור ומאיפה לא, כי ניראה לי שבתחום כזה עדין כמו פסיכיאטריה כול הגבולות מיטשטשים. האם אני צודקת?