פורום פסיכיאטריה מבוגרים

ד"ר שם דוד שלום,

אני מטופל מזה שנתיים בוולבוטרין 300 מ"ג ובלמיקטל 200 מ"ג.
מטופל גם אצל מטפלת פסיכודינמית

עיקר הבעיה היא דיכאון שלאחר הטיפול התרופתי התמתן להפרעה ציקלותימית כהגדרת הפסיכיאטר שטיפל.
התרופה עוזרת באופן חלקי, קשה להעריך עד כמה.
הלמיקטל נוסף לי לפני כחצי שנה כדי להגביר את השפעת הוולבוטרין. הלמיקטל עזר קצת לאזן את מצב הרוח אבל יחד עם זאת לצערי "הרג" את ההיפומאניות והאופוריות שבעבר התנחמתי בהם לעיתים.

עיקר הבעיה היא באפיזודות קיצוניות שקורות אחת לכמה ימים.
בשעות/ימים אלו אני שרוי בחוסר-תקווה מוחלט, חוסר-אונים מוחלט, מרגיש שלא משנה מה אעשה כעת או בעתיד, יהיה זה הסחת דעת רגעית שלאחריה אחזור למצב ה"טבעי" (שהוא מה שאני מרגיש באותו רגע נתון)

באותם רגעים אני חש סבל אינסופי שמיותר לנסות לתארו.

עיקר הבעיה היא גם בכך שאני מכיר בעובדה שאין דרך למנוע את זה או להתמודד.
מכיוון שאני שולל התאבדות או שימוש בהרואין וכדו' בשלב זה, אין שום דרך לקבל "עזרה ראשונה".

ה"אמצעים" העומדים לרשותי הם ואליום שאני לוקח בשעת הצורך, וריטלין שאני בולע או מסניף (לא בקטע של ABUSE, פשוט בניסיון להשקיט את הגיהנום שאני עובר)
לעיתים זה עוזר במידה כזאת או אחרת כדי להוציא אותי מהמצב.

לעיתים בכלל לא. ובאותם פעמים אני יודע שאין דבר שיכול לעזור לי. ממה שידוע לי על אשפוזים במחלקות פסיכיאטריות, גם שם אין טיפול "עזרה ראשונה" (רק במובן של מניעת התאבדות אבל לא שיפור ההרגשה).
סמים קשים הם לא אופציה בשלב הזה, כי אני יודע שבטווח הארוך הם רק יחריפו את המצב.

חוץ מציפייה נואשת לגילוי תרופות או סמים חדשים,

האם יש לפסיכיאטריה להציע איזושהי "עזרה ראשונה" פארמקולוגית??

עד כמה שידוע לי, אין שום תרופת-מרשם שיכולה לעזור בנוסף על מה שאני מטופל, כך גם אמר לי הפסיכיאטר בצער.

אני פונה אלייך בתקווה שתוכל לייעץ לי על דרך כלשהיא למנוע (או לפחות להתמודד) עם הכאב הנוראי והבלתי-נסבל הזה. איך אפשר לצאת מהאפיזודות האלו כשהן קורות?? (אני לא מחפש עצות קוגניטיביות כי אני מטופל כבר אצל פסיכולוגית אלא פתרון תרופתי וכדו')

תודה רבה על עזרתך הנדיבה.