נכנסתי שוב לדכאון למרות שלקחתי 4 שנים פאקסט. ברב הזמן שהרגשתי טוב לקחתי חצי כדור וגם לא תמיד כל יום. דברתי עם פסכיאטר שבזמנו נתן לי את התרופה הוא יעץ לי לעלות לכדור והמליץ על סרוקסט ולא פאקסט הגנרי.
מאתמול אחרי שסחבתי את עצמי בכח לחוגי התעמלות וכד' אני בתשישיות נפשית מוחלטת ומרגישה איום עד כדי תחושה שלא בא לי לחיות. אך ברור לי שאני לא יכולה לעשות זאת למשפחתי. נרדמתי קצת עם עזרה של קלונקס והתעוררתי עם הרגשה איומה וכעס למה זה קורה לי. אני בת 56 ולאחרונה עם גיל המעבר המצב הוחמר. האם לדעתך הורמונים יכולים לעזור או שלפעמים זה מגביר חרדות או דכאון? תוך כמה זמן עליה לכדור אחד יכולה לעזור ואם לא מה לעשות? ד"ר חיים מחכה לתשובתך. אנא שאלהים גם יעזור לי.
שעה:02:22
התעוררתי עכשיו עם הרגשה שבגלל הקושי לא בא לי לחיות. לכאורה יש לי בעל טוב ושלשה ילדים טובים שמלבד החיילת האחרים לא בבית ועסוקים בעבודתם וענייניהם. אני לא עובדת כבר 3 שנים בגלל פיטורים אך היתה תקופה שנהנתי מהחוגים והתחביבים. ועכשיו תפסה אותי שוב מרה שחורה. אני בטוחה שיש קשר גם לגיל המעבר וגם לבדידות שחלקה נובע מפחדים שלי מנסיעות וכד'. כבר 4 שנים אני לוקחת סרוקסט(פאקסט) רב הזמן שהייתי בסדרלקחתי חצי כדור וגם לא תמיד כל יום. לאחרונה המצב הורע .דברתי עם הרופא ואמר להגדיל לכדור כל יום. תוך כמה זמן זה יכול לעזור? אני סחבתי את עצמי בכח לחדר כושר אך כרגע אני מרגישה תשושה ומיואשת וחבל לי לראות את בעלי סובל. הוא הכח שמאחורי אך אני דואגת לו. בקיצור אני מרגישה עכשיו במלחמת השרדות ויש רגעים ממש קשים שמרגישה שאני לא שווה כלום במצב כזה ואין לי כוחות להתמודד. לא רוצה להגיע לאשפוז כמו שהיה לי לפני 30 שנים זה יפגע מאד במשפחה ובמצבי. אני בת 56. אנא עזרתך מבת עירך.
שעה:02:22
התעוררתי עכשיו עם הרגשה שבגלל הקושי לא בא לי לחיות. לכאורה יש לי בעל טוב ושלשה ילדים טובים שמלבד החיילת האחרים לא בבית ועסוקים בעבודתם וענייניהם. אני לא עובדת כבר 3 שנים בגלל פיטורים אך היתה תקופה שנהנתי מהחוגים והתחביבים. ועכשיו תפסה אותי שוב מרה שחורה. אני בטוחה שיש קשר גם לגיל המעבר וגם לבדידות שחלקה נובע מפחדים שלי מנסיעות וכד'. כבר 4 שנים אני לוקחת סרוקסט(פאקסט) רב הזמן שהייתי בסדרלקחתי חצי כדור וגם לא תמיד כל יום. לאחרונה המצב הורע .דברתי עם הרופא ואמר להגדיל לכדור כל יום. תוך כמה זמן זה יכול לעזור? אני סחבתי את עצמי בכח לחדר כושר אך כרגע אני מרגישה תשושה ומיואשת וחבל לי לראות את בעלי סובל. הוא הכח שמאחורי אך אני דואגת לו. בקיצור אני מרגישה עכשיו במלחמת השרדות ויש רגעים ממש קשים שמרגישה שאני לא שווה כלום במצב כזה ואין לי כוחות להתמודד. לא רוצה להגיע לאשפוז כמו שהיה לי לפני 30 שנים זה יפגע מאד במשפחה ובמצבי. אני בת 56. אנא עזרתך מבת עירך.
