פורום פסיכיאטריה מבוגרים

שלום לך,

במהלך שירותי הצבאי, שהסתיים לפני כארבע שנים, עברתי טיפול פסיכיאטרי של כחצי שנה, במקביל לטיפול פסיכולוגי שארך כשנה וחצי, שיזמתי אני.

הטיפול הפסיכולוגי התמקד בבעיות אישיות (בבית, מול ההורים, היעדר חברה, וכיו"ב) - כמו גם ביחסים עם המפקדים, התמודדות עם השירות הצבאי, ולעיתים אף כוונות ושאיפות לעתיד.

בשלב מסוים, שבו הרגשת הדכדוך שלי העיקה עלי (כך נאמר . . . כי לא מדובר בדיכאון אלא ב"דכדוך"), הסכמתי להצעתו של הפסיכולוג להיבדק על ידי פסיכיאטר צבאי . . . ולא היה לי מושג מה אני עושה.

כאילו קיבלתי מעין הזדמנות שניה מן השמיים לנהוג בחכמה - קבע הפסיכיאטר כי אין כל צורך בטיפול תרופתי, וכי עלי להמשיך את הטיפול הפסיכולוגי כרגיל ("לא דיכאוני, לא פסיכוטי, מרגיש טוב . . .") - אפילו התעניין אם בדקתי אופציה של העלאת פרופיל. יצאתי משם, מצד אחד מאוכזב - כי הרי באמת הרגשתי לא כ"כ טוב במהלך השירות, והוא לא פתר את הבעיה, ומצד שני - נשמתי לרווחה, שלא נדרשתי לתרופות כאלה בשלב הזה.

בפעם הבאה שנשלחתי אליו, כעבור חודש, האבחנות היו בדיוק אותן אבחנות, אלא שהפעם, הוא קבע עם חיוך - "בוא ננסה תרופה קלה יחסית, ונראה איך זה משפיע עליך".

אז ניסינו. חצי שנה, עם מעקב חודשי של פסיכיאטר אחר, בלי שום תוצאות, ושום משמעות. ממש כאילו לקחתי כדור אקמול כל בוקר - כשהראש לא כואב. סתם. ובכל חודש, אותה פגישה של 10 דקות, ואפילו פחות, "מה שלומך ? כרגיל ? אהה . . . אהה . . . הבנתי. אז אנחנו כמובן נמשיך עם התרופה, ונעקוב. תרגיש טוב".

בשלב מסוים התעוררתי והבנתי שאני מבצע על עצמי ניסויים מיותרים לחלוטין וחסרי אחריות, ולכן ביקשתי להפסיק את הטיפול. גם אם התרופה הזאת לא נכללת ברשימת התרופות הפסיכיאטריות שגורמות נזק משמעותי לגוף - הרי שכל תרופה שנלקחת בקביעות גורמת איזשהו נזק לגוף בטווח הארוך, והכל עניין של מידתיות ושל איזון. וכאן לא היה איזון : הטיפול לא הועיל לי, אבל הנזק נגרם, גם בתדמית האישית, בהרגשה הכללית, ובחשש מפני ההשלכות של תיעוד הטיפול הזה. בסופו של דבר, הצלחתי להביא להפסקת הטיפול.

אני רוצה לומר לך, שכעת, ארבע שנים אחרי השחרור - הטיפול הזה מורגש מאוד. הדימוי העצמי של "טופלתי פעם אצל פסיכיאטר" - שוקע בהדרגה, וצף רק לעיתים רחוקות (פעם בחודש בערך), בעקבות עוד כתבה של עיתונאי שנון, או אזכור של הנושא בדיאלוג או רב שיח עם חברים. אבל ההשלכות המעשיות של הטיפול - קיימות כל הזמן :

נפסלתי מלהיקלט בשתי חברות פיננסיות, אחרי ראיון אצל הקב"ט. את לא יודעת כמה זה מתסכל, לעבור יום מיונים שלם בהצלחה, כשאתה מגיע עם ביטחון עצמי שגייסת משום מקום במיוחד עבור היום הזה - נשאר אחרון במיונים, עובר ראיון עם מנהל כוח אדם שמאחל לך הצלחה בתפקיד, מסביר לך כבר על הימים, והשעות, והשכר והתנאים , "ורק בוא תשוחח עם הקב"ט שלנו שיראה שהכל בסדר" . . . אז שוחחתי. ולא הכל בסדר, הכל לא בסדר. "אנחנו כבר נתקשר אליך אם זה רלוונטי". נגמר. שום עבר פלילי, שום קשר לגורם עוין או בעייתי, שום חוב כספי או כל דבר אחר - זך כבדולח. ובום : "האם טופלת בעבר על ידי פסיכולוג או פסיכיאטר ?".

ואני אומר שכן, וקובר את הראיון הזה.

הבעיה העיקרית שבגינה אני פונה אליך, היא שאני חי במצב בלתי אפשרי מאז הטיפול ההוא : אני חי בשקר. הסודיות הרפואית היא בדיחה עצובה : כמעט בכל פרוצדורה שאני מנסה לבצע בחיים שלי - רישיון, לימודים, מכון כושר, מציאת עבודה - אני נדרש לוותר עליה, או לחילופין - להצהיר תחת שבועה / פוליגרף / חתימה - על העבר הרפואי שלי. אז מה עשינו בכך ? הרי החשש הוא לא ששושנה מרחוב החצילים בבאר שבע תדע על הטיפול שעברתי. שתדע. החשש הוא בדיוק מן הגופים האלה, הממשלתיים והלא ממשלתיים - שהידיעה על הטיפול מביאה אותם לקבל החלטות גורפות כל כך, ולהציב לי עוד ועוד תמרורי אין כניסה.

אז כששואלים אם יש בעברי טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי, תמיד הבחירה היא בין : לומר אמת, ולקוות שיעריכו אותה ויקבלו אותי בכל זאת (אף פעם לא עובד, פשוט אף פעם) ; לשקר - ולקוות שלא יעלו על זה (לא ניסיתי) ; או . . . לוותר. פשוט לוותר. על הרישיון, על מקומות עבודה בחברות פיננסיות, חברות אבטחה, וחברות הייטק, ואפילו על אימונים ברשת מכוני כושר גדולה שמתעקשת לשאול "האם טופלת בעבר על ידי פסיכיאטר ?", ומזהירה אותך למטה שחובת דיווח אמת עבורה חלה על פי חוק, "למען בריאותך".

אני מניח שזאת לא הפלטפורמה המתאימה לשאול אותך למה למען השם בשאלון רפואי שואלים תמיד ובצדק "האם סבלת בעבר מ - X", ולא "האם טופלת בעבר על ידי מומחה ל - X" - ואילו כשמדובר על בריאות הנפש, פוסלים לא את הסובלים, אלא דווקא את אלה שטופלו ("האם טופלת בעבר על ידי פסיכולוג או פסיכיאטר"). מה, עדיף לסבול מקשיים מנטליים ולא להיות מטופל, מאשר כן להיות תחת בקרה ? מה עדיף לאותו גוף שבודק את זה ? אני גם מניח שזה לא המקום המתאים לשאול אותך למה בכלל טיפול פסיכיאטרי שהיה בעבר (עברו יותר מארבע שנים . . .) - רלוונטי כיום, כשלפניהם יושב בחור עם ראש על הכתפיים, שמשדר אמינות וביטחון עצמי, ושאפשר באופן יזום לבדוק לעומק את מה שהוא משדר, באמצעות איש מקצוע.

המצחיק הוא, שדווקא במקומות כמו השב"כ ושירותי הביטחון האחרים - אני יודע שכשיש עבר בעייתי על רקע נפשי, הולכים ובודקים לעומק אצל המטפל - האם ניתן בכל זאת לקבל את אותו מועמד, ביחס למצבו הנוכחי, ולנושאים שבהם עסק הטיפול. דווקא שם, מועמד שנמצא מתאים עפ"י כישוריו - לא נוהגים לוותר עליו כל כך בקלות. ואילו בחברות האזרחיות, הבטחוניות והפיננסיות, פשוט פוסלים על הסף וממתינים למועמד הבא. שלא לדבר על משרד הרישוי, משרד הפנים, וכיוצא באלה.

כמו שאת מבינה, למרות שהדברים מנוסחים באופן די לוגי, הם יותר מגיעים מהרגש, כי זה לא נושא שאדם רגיל יושב ומתעמק בו יותר מדי (למה לו . . .). אני מתעמק כי אני באמת, אבל באמת, לא מבין למה על רקע טיפול שהיה ונגמר - ובכלל לא היה צריך להיות - אני נעצר ונחסם בכל מקום.

כפיתרונות פוטנציאליים, חשבתי על לעזוב את הארץ, ולהתחיל חיים חדשים במדינה אחרת, אלא שאפילו פה אני נתקל בבעיה : בשאלון הרפואי של רשויות ההגירה, שואלים "האם אתה סובל מבעיות נפשיות" (אפשר להשיב בשלילה), ואז . . . "האם עברת אי פעם טיפול או אבחון אצל פסיכיאטר ?" - כאן כבר אין ברירה. זה שוב להשיב בחיוב, וללכת לפסיכיאטר אזרחי שיוציא חוו"ד חיובית, ולהגיע עם כל המסמכים למדינה החדשה, ולהמשיך להיגרר עם כל המגבלות שנגרמות כתוצאה מזה.

ממש נמאס . . . למה זה ? . . . ומה אפשר לעשות לגבי זה ? לשקר ? להמשיך לומר אמת כמו אדיוט ולמחוק את הזהות העצמית שלי ? לוותר מראש על כל דבר שהחיים מציעים לי ?

תודה רבה על עצם הקריאה,

אורן