פורום פסיכיאטריה מבוגרים

ד"ר יקרה שלום!

אני בת 29, נשואה+1. מחשיבה את עצמי לאישה ממוצעת, עם קשיים ממוצעים, ממש כמו כולם. אני מאושרת בזוגיות שלי למרות שגם לנו יש את חלקנו בוויכוחים.

הבעיה שלי היא מצבי הרוח ההפכפכים שלי... הם לא התחילו מאתמול, הם כך מאז שאני זוכרת את עצמי. הם פשוט מתעצמים עם השנים. אני יכולה להיות בכזה דאון, שאני ממש מתכננת איך לגמור את הכל, איך להפרד במכתב... זה נורא מפחיד אותי. עוד לא ניסיתי לעשות שום דבר, אבל הרגשות החזקים האלה ממש גורמים לי לרצות לסיים את הכל ובאותו רגע אני לא מרגישה התייסרות או חרדה על איך בעלי והתינוק ובכלל המשפחה ימשיכו בלעדי. הדאון הזה יכול להתחיל מכלום. מסתם. למשל, משהו שבעלי עשה ולא מצא חן בעיני. התגובה שלי ממש מוגזמת. מיד עולות לי דמעות לעינים ומתחיל לרוץ לי סרט מאוד רע בראש... וכל מחשבה גרועה יותר מקודמתה. ויש רק פסימיות, ואין שום אור בקצה המנהרה... וזה כאב בלתי נסבל, וזה מעיק ולוחץ על החזה...

מצד שני אני יכולה להיות גם במצב רוח מרומם. לא "היי" היסטרי, אבל פתאום הכל נראה וורוד ואופטימי, ופתאום אני ממש כועסת על עצמי שעברו לי מחשבות כאלו נוראיות רק כמה דקות לפני כן... ואני משביעה את עצמי לא לחשוב עוד כך לעולם כי זה לא מגיע לבעלי ולתינוק.

זה לא בגלל הלידה, כי זה התחיל עוד הרבה לפני כן, אבל השינויים ההורמונליים בהחלט תורמים. האם יש אנשים עם נטייה להיות דיכאוניים יותר? האם זה מצריך טיפול כלשהו? אני לא אוהבת להיות כך, ואני גם לא יודעת אם זה בכלל בשליטתי. אני מאוד רוצה לשנות את זה. אני מפחדת שיום אחד הכאב יהיה בלתי נסבל...

אנא עיזרי לי

נולי