קהילת תאומים

אני אמא לתאומים בנים, שיהיו בני שנה וחצי בשבוע הבא.

קיבלתי אותם ב"מתנה" אחרי טראומה קשה מאוד שעברתי עם הריון קודם (וראשון),

שהופסק בנסיבות טראגיות בשבוע 26.

שיהיו בריאים ושלמים עד 120, המתנה הזו באה לי בהפתעה אמיתית, ואני חייבת לשתף

אתכם בסיפור הזה שלי:

בעלי ואני שמחנו מאוד מאוד כשנודע לנו שאנחנו בהריון (הראשון), היינו בעננים, כל החיים התנהלו סביב ההריון הזה. גם ההורים שלנו שמחו בטירוף על הנכד הראשון שבבטן, וגם האחים כבר רצו להציץ ולראות את האחיין הקטן. אבל כמו שהזכרתי קודם, ההריון הזה הסתיים בצורה טראגית וטראומתית קשה מאוד בשבוע 26, עקב בדיקת מי שפיר שגילתה כי העובר הוא עם תסמונת דאון. היינו בבי"ח שבוע שלם עם ניסיונות לייצר צירים בעזרת כל המזרזים האפשריים, והמון זריקות וכאבי תופת, ולבסוף יצאתי מביה"ח ללא תינוק ובדכאון עמוק. כל כך רציתי לצאת משם עם תינוק בידיים, ויצאתי רק עם דמעות.

כשיצאנו מביה"ח אמרתי לבעלי שעכשיו הוא חייב לי שניים! הייתי רצינית ובאמת התכוונתי לזה! (אבל לא האמנתי).

והוא הבטיח: "זה מה שאת רוצה - זה מה שתקבלי"!

לאחר כשלושה חודשים נכנסתי להריון.

כשידעתי שאני בהריון הייתי רגועה. אפילו לא רציתי ללכת לבדיקה, ידעתי והרגשתי שעכשיו הכל יהיה בסדר. חיכיתי חודשיים שלמים בלי ללכת אפילו לאולטרסאונד, עד שחברה האיצה בי בטענה שחייבים לבדוק דופק!

אני יודעת שחייבים, אבל היתה לי מן תחושה כזאת שהכל בסדר, הכל טוב, ואין מה למהר.

ואז, בבדיקת האולטרסאונד הראשונה (בשבוע 10), הייתי בהלם! 2 עוברים! ראיתי 2 עוברים! ופשוט לא יכלתי לעצור את הדמעות ואת הצחוק שפרצו להם ביחד בלי שום הכנה מוקדמת. טכנאיות האולטרסאונד כמעט בכו יחד איתי, אבל העדיפו לצחוק...

וסוף טוב הכל טוב, נולדו להם השניים, מקסימים שכאלה, האוצרות של חיי.

אני רוצה לאחל לכן, בנות, הריון קל ואר-----וך, שבסופו לידה לא קשה, ילדים נפלאים וחיים מאושרים.