הוספת הודעההוספת תגובה פורום הפרעות אכילה - ראש הפורום

אולי יש תקווה

המסיכה(19.8.2012, 4:56)

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על מסכת הייסורים בדמות בולמוס-צום-בולמוס-ספורט-בולמוס-בולמוס וכו'. מצב שנמשך כבר שנתיים וחצי.

היום אני מציינת 104 יום בלי בולמוסים, 3 וחצי חודשים – נצח במונחים של בולמית.

במהלך החודשים האחרונים הכרחתי את עצמי להרגיש – להרגיש את כל הרגשות שניסיתי לברוח מהן כ"כ הרבה זמן. בחודשים אלו הרגשתי מנעד רגשות שקשה אפילו לתאר אותו במילים, מחוסר משמעות נוראי, ייאוש וחוסר תקווה ועד אושר פשוט וקרבה מחודשת לאנשים.

אני מביטה אחורה כלא מאמינה בכמות הדברים שהצלחתי להשיג בחודשים האחרונים, בין אם זה בעבודה, בלימודים או סתם בהפסקת הבריחה המתמדת מחברת בני אדם רק על מנת לבלות עוד יום ברוטינה הידועה לכל בולימית.

אני חושבת שהדבר שדחף אותי להפסקה היה ההבנה שאף אחד לא יציל אותי, רק אני יכולה להציל את עצמי. רק אם אני רוצה, אבל באמת רוצה להפסיק, באמת רוצה להבריא, רק אז זה באמת יעבוד.

את 104 הימים השגתי ללא טיפול, שיחה, דיאטנית ושאר ירקות. להגיד שהיה קל? לא, להגיד שזה מומלץ? ממש לא. להגיד שהבראתי לחלוטין? גם לא.

הבולימיה עדיין נמצאת בפינה, מחכה לי. אבל למרות זאת אני על המשמר, מנסה לזהות את הגורמים שמנסים למשוך אותי אליה, מנסה לבכות שצריך, לדבר שצריך.

אולי היא תמיד תהיה שם, אבל אולי הפיתוי ירד וירד עד שייעלם כלא היה, באותה מידה בה הוא ירד ב3 חודשים האחרונים.

3 חודשים, לא נתפש...

כנראה שהייתי צריכה לחלוק