פורום הפרעות אכילה

שלום לך טלי יקרה ,

שמי אורטל ,אני חיילת כעת אני ופונה אלייך בעזרה בנוגע למצבי הנוכחי ; הייתי בעבר ארבע שנים בולמית בסתר ללא ידיעת הוריי או מקורביי זולת חברתי הטובה , לה סיפרתי בכתה יב על מצבי , אך לא הצלחתי לחדול עצמי מהמעגל ,שסגר אותי מכל פתח לעולם, שריתי בתוך הבועה הבולמית הארורה הזו , סיפרתי להוריי , ובקושי , ע"י תזונאית שהחלתי הולכת אליה בכתה יב' על פי בקשתי דרך קופת החולים בטענה כי איני אוכלת כראוי וכי תזונתי לקויה . התזונאית הסבירה להוריי כי עליי לפנות למרכז להפרעות אכילה , שם הטיפול הוא קליני, טיפול תזונתי מיקצועי עם פסיכולוגי צמוד וכו' .

התחלתי טיפול , לא ארוך כיוון שגיוסי קטע את התהליך , החלטתי להתגייס , מה גם שהוטל עליי לחץ מהוריי לעניות דעתם בעייתי נפתרה וכי אני כשירה לשירות בצה"ל כמו כל ילדה אחרת - מה שלא היה נכון כלל , ידעתי שאני בתחילתו של תהליך .

התגייסתי . ירדתי במשקל באופן קיצוני במודע או לא . . . אני לא יודעת , ירדתי 20 קילו במשך חודשיים , ניתן לקרוא לזה הרעבה עצמית, המחלה התבטאה לפתע בקיצוניותה השניה . מיררתי להוריי את החיים ואת חיי החברה שלי בפרטי , סבלתי ולא סבלתי , חייכתי ובכיתי , לא ידעתי מה נעשה איתי , הדעתי למושיע שלי - ע"י המאמן שלי , שנבהל שראה אותי במצבי ההולך ונמוג הפנה אותי לתזונאי קליני , עמיתו לחיים , שמטפל מזה שנים בבנות הלוקות בהפרעות אכילה , הגעתי אליו וכוחותיי החלו חוזרים אליי בהדרגתיות,(הייתי בטיפול של כמעט שנה - בה הקנה לי כלים רבים להבנה ואכילה נכונה )

הדרך שעשיתי הייתה ארוכה רבת מהמורות, נפילות ומעידות, בכי וצחוק , הבנה ובילבול ,

התלחתי לאכול , ולאכול נכון , כך במשך שנתיים כמעט שלא הקאתי , יצאתי מהבולמיה ומהאנורקסיה - מהחיידק הארור , נראה שחוסל , אך לא .

אתמול , מבלי משים , בשעתי במשמרת הלילה בחמ"ל הפיקודי , נתקפתי רצון עז לבולמוס שזמןרב שלא היה כמותו, הזכרונות המאיימים בו אליי בגלים ליבי הלם בחוזקה , אך ידיי הושטו אל המקרר וחטפו מכל הבא ליד , זה היה במודע אך חוסר אכפתיות ממעשיי , רציתי את זה וכלל לא היה לי אכפת מההשלכות . אכלתי ובלסתי עועד ועוד , כמעט ללא לעיסות, בלעתי בשלמות מכל ה"אסור " שכנראה חסכתי מעצגם אוכל ממש- כמו שניצל למשל , נאכן וגם נאכל . פתאום לפתע, שקטה לה הסערה , שתקפה כשד . הייתי בוהה במסך הטלוויזיה חסרת אונים, כך ישבתי מספר דקות בהרהוריי על מעשי החטא של הרגעים האחרונים. ידעתי כי התאמנתי יתר על המידה באימוניי בחדר הכושר הוצאתי אנרגייה מירבית ואת ה"דלק " לא מילאתי בגופי , היה לי מחסור רב שהצטבר הלך במשך תקופה לא קצרה - והנה ההתקף הגיעה , כנראה צפוי היה לבוא . חשתי רגשות אשמה , בכיתי ללא הרף כי ידעתי שחטאתי - הקאתי את שהכנסתי - דחתי פנימה ללא טעם לגופי . ידעתי כי זה אסור - זה אסור זה רע , אף ניתן לאומר שהקאה רק גוורמת להשמנה כי שני שליש מהמזון נותר בגוף , מה גם שגורם לפצעים בגרון וכלה בסרטן באיזור הבליעה .אבל לא עצרי מבעדי , לאחר חוסר שיקול דעת . . . זה קרה .

אהיום אני מודעת לכך שאסור לעשות זאת , אני יודעת מה הוביל לכך, אני יותר מצטערת על כך שידעתי את התוצאות ובכל זאת המשכתי וסטיתי מדרך הישר כי רציתי להיעלם ולא להראות - בדרך לא דרך צמצמתי ממנת הקלוריות המינימלית , אולי אכלתי 600 קלוריות ליום , who knows . . . וחוסר היגוון שלי באוכל , די די !!! אני אעשה הכל לשנות דרכי , וארשה לעצמי למשל משהו מתוק ביום , על מנת לא להגיע למצב של חסכים .

אזפר זאת לפסיכולוג שאני נוהגת ללכת אליו, אבל מה את חושבת ??? מה זה מראה עליי ???
Am I the same man i used to be before two - three years ???
קיבלתי סטירת לחי , אך עליי לקום אחרי המעידה , לעמוד על טעותיי, ולהתקדם הלאה עם מסקנותיי אל עתיד טוב יותר כשהמחלה היא שולית בעיניי- כי יש דברים חשובים יותר להתמקד בהם- חברים, לימודים אהבה , תחביבים ולא במחלה הארורה שהורגת חיים שלמים , לא כן ???