פורום פסיכולוגיה - פעוטות

שלום,

בתי בת שנתיים ותשעה חודשים. בת בכורה ויחידה. ילדה מאוד ורבלית ואינטליגנטית (ועקשנית גדולה)...

לפני חודשיים בערך נגמלה בקלות מחיתולים. תוך יומיים-שום פיספוס גם לא בלילה.

היא מאוד גאה בכל התהליך, מדברת עליו- הולכת בגאווה עם תחתונים וכו'.

הבעיה היא יציאות של קקי. הרבה לפני הגמילה היא היתה נוהגת להמנע מעשיית קקי עד למצב שבו היציאה היתה מלווה במאמצים וכאב.

ניסינו פתרונות טבעיים ומשלא עזרו עברנו לפגלקס. אני קיוויתי שחוויה חיובית של קקי שיצא ממנה ללא שום כאב של עצירות (שחוותה בעבר) יקל על הנושא, אך מתברר שלא כך.

כשהקקי כבר יוצא הוא אכן יוצא בקלות מפתיעה, ממש נוזל ממנה, אבל היא לא יוזמת הליכות לשרותים כדי לעשות קקי. רואים עליה שהוא עומד לצאת והיא ממש מחזיקה אותו. בפועל היא מתאפקת ומסוגלת לעשות קקי פעם ב- 4-5 ימים.

כיום המצב הוא שאני לוקחת אותה לשרותים כשאני רואה שהיא סובלת, מושיבה אותה ומסבירה לה שמה שהיא מרגישה זה הקקי שרוצה לצאת מהגוף. היא מגיבה בצרחות, בעיטות, נהיית אדומה כולה, בוכה בהיסטרייה וכו'. אני לא מוותרת והיא נשארת ישובה בשרותים. כמובן שתוך כדי אני לידה, מדברת, מלטפת, מרגיעה , מסבירה, שכולם עושים קקי וזה חשוב להוציא אותו מהגוף וכו'. מדי פעם היא אומרת " אני לא רוצה שהוא (הקקי) יצא" וכד'.

לאחר רבע שעה בממוצע, הקקי יוצא, אני מחזקת אותה, מוחאת לה כפיים וכו'. היא נרגעת, מסתכלת עליו, מדברת עליו לפעמים, מבקשת קקי פרס ומקבלת כמובן.

אני תוהה- האם אני נוהגת נכון? האם יש דרך להמנע, להקל על כל הסבל של עד שהקקי יוצא? איך אני יכולה להגיע למצב שבו הילדה תפטר מהחרדה הנוראית הזו לפרידה מהצרכים?

אשמח לעזרה מקצועית.

תודה