פורום פסיכולוגיה - פעוטות

שלום ליאור

ברור מתיאורייך כי בנך מקבל את כל תשומת הלב והאהבה שהוא צריך וכמובן אין זהו הרקע להתנהגותו. ילדים רבים חווים בדרך זו או אחרת את המצב אותו את מתארת- התקפיי זעם שנראה כי התפתחו אצל בנך לדפוס התנהגותי קבוע כאשר אין המצב מתנהל לרוחו. העניין דורש המון אורח רוח מצד ההורה ולעתים קרובות השינוי הגדול בהתנהגות צריך להגיע מההורה על מנת שהילד ישנה את התנהגותו זו. הווה אומר- לא לפחד מהתקפיי הזעם. לא מהבכי ולא ממה יגידו השכנים. על מנת לעצור את ההתנהגות הזו עלייך לשדר לבנך כי את יכולה לעמוד מול התנהגותו וכי הוא אינו מאיים עלייך בדרך זו. בנך זקוק לדעת כי את האחראית, את היודעת והמבוגרת, את השומרת והמגנה עליו. וברגע שהוא בודק בכל פעם את הגבולות ואת נכנעת ומקבלת את דרישותיו הרושם שהוא מקבל זה דווקא שהוא השולט היודע ומהחליט וכך נוצר מעגל אינסופי. נפלא שאת רוצה לשבור את המעגל הזה וזה בהחלט אומר תקופה לא פשוטה של התמודדות של שניכם. באופן עקרוני- את אומרת דברים נכונים לפי מה שתיארת. הוסיפי לזה ביטוי רגשי כמו: אתה כועס עכשיו כי אמא לא באה אבל אמא עסוקה והיא תבוא כשהיא תוכל. או אתה נורא רוצה שאמא תשחק אתך עכשיו אבל עכשיו כל אחד מתעסק עם עצמו ואחר נשחק יחד. ותני לו את האופציה במה לשחק- כולל צעצועים המאפשרים הוצאת אנרגיה. במידה ואי אפשר בכלל לדבר תוך כדי התקף- ניתן לתת לו לעבור את זה מבלי להביע התייחסות מיוחדת עקב הבכי או הצעקות- משמע- את לא נשברת. ולעתים אם הדבר יוצא משליטה ממש להחזיק אותו מאחור, לחבק חזק (מה שנקרא חיבוק דב) ולא להרפות עד שמפסיק לבעוט לבכות ולהשתולל. הדבר משדר לילד המון ביטחון. במידה ותרצי הכוונה מקיפה יותר כדאי לפנות להדרכת הורים לפי הצורך.