פורום פסיכולוגיה - פעוטות

בהמשך להודעתי מתאריך 24.11.08

שלום, ענת,

ישנן כמה סיבות שבגללן מצוקתו של בני לא נראתה כחריגה במיוחד:

א.) חויית הפרידה היא קשה לו באופן כללי. כלומר, הוא תמיד בוכה כשנפרד ממני או מאביו (בלי שום קשר לשאלה עם מי הוא נשאר). הוא בוכה גם כשאני הולכת והוא נשאר עם אביו, וגם כשאביו הולך והוא נשאר איתי.

ב.) תמיד, בין אם הוא נשאר בגן, ובין אם הוא נשאר עם סבא, סבתא, אביו או איתי, תמיד הוא נרגע בטווח של דקה לכל היותר.

איך אני נפרדת איו בבוקר? ניסיתי כמה דרכים:

ניסיתי להישאר איתו ולחכות עד שיעזוב אותי וילך לשחק. אך תמיד כשהיה שם לב שאני מתכוננת ללכת, או כשהייתי אומרת לו שאני הולכת-היה מתחיל לבכות.

ניסיתי לקצר את תהליך הפרידה למינימום: שלום, הגענו. להתראות! אבל גם במקרה הזה הוא בוכה.

לעיתים הוא עושה לי "הנחות": זה היה כשבדרך לגן הסברתי (בטון מאוד רציני ולא מרוצה) כי כולם הולכים לגן ואין שום סיבה שהוא יישאר בבית. ושלכולם יש עיסוקים ושבגן יותר מעניין וכו'. הפרידה גם עשויה להיות יותר קלה אם הגננת שהוא אוהב נמצאת ופנויה לקבל אותו לידיה.

האם את חושבת שמצוקתו מחייבת התייחסות שונה? איך ניתן להסביר אותה: רגישות יותר, חרדת נטישה, הצורך בקרבה או האופן בו הוא חווה את הגן? מה את ממליצה לעשות?

שוב תודה וסליחה על אורך ההודעה...